• הורמון שנוצר על ידי תאי בתא (beta-cells) בלבלב ומופרש לדם
• הפרשתו מוגברת עם עליית ריכוז הפחמימות, חומצות אמינו, חומצות שומן וקטונים בדם
• שומר על רמה קבועה של גלוקוז בדם: כאשר ריכוז הסוכר עולה, האינסולין מגביר תהליך שבו חד-סוכרים הופכים לגליקוגן, ולהפך: כאשר ריכוז הסוכר בדם יורד, האינסולין מגביר תהליך פירוק של גליקוגן לחד-סוכרים.

הקשר בין ריכוז הגלוקוז בדם לבין ריכוז האינסולין בדם

אחרי ארוחה המכילה מזון עתיר פחמימות (לחמניה) עולים ריכוז הגלוקוז וריכוז האינסולין בדם. בעקבות עליית ריכוז האינסולין בדם, נקלט הגלוקוז בתאי הרקמות השונות. בתאי כבד ובתאי שריר מזורז תהליך של בניית מולקולות גליקוגן מהגלוקוז.

ככל שגובר השימוש בגלוקוז בתאי הגוף, כן יורד ריכוזו בדם. ריכוז גלוקוז נמוך מחליש את הגירוי המופעל על תאי הלבלב המפרישים אינסולין ומגביר את פירוק רקמת השומן. אבני הביניין של חלבונים (חומצות אמיניות) יוצרים גלוקוז.

כשעולה שוב רמת הגלוקוז בדם, מתרחש ההיפך: גובר הייצור של אינסולין, ומואט התהליך של פירוק רקמת השומן וייצור גלוקוז, עד שריכוז הגלוקוז בדם יורד לרמת הצום.

ריכוזו של הגלוקוז בדם בזמן צום הוא כ-70 מ"ג ל-100 סמ"ק דם. והוא נשמר קבוע. חולי סוכרת מגיבים בצורה שונה מאשר בני אדם בריאים. למשל, רמת הגלוקוז בדמם בזמן צום עולה על 110 מ"ג ל-100 סמ"ק דם.

הגורם הראשוני ליתר גלוקוז בדם הוא מחסור – מלא או חלקי – בהורמון אינסולין, שעלול להיווצר עקב כמה סיבות: פגם בייצורו, תגובה לקויה של התאים ברקמות לאינסולין, פגיעה ביכולתם של תאי הגוף להשתמש בגלוקוז, או שילוב של חלק מתופעות אלה.

תאים בלבלב מיצרים ומפרישים שני סוגים של הורמונים והם, אינסולין וגלוקגון.