חתונה כפרית

הציור חתונה כפרית של הציר פיטר ברויכל האב. לפירוט ראו את הטקסט לאחר התמונה

"חתונה כפרית", פיטר ברויכל האב, 1525 – 1569. היצירה צויירה סמוך לשנת 1565

היצירה שבפנינו מנציחה סעודת איכרים שוקקת חיים, בעלת הוואי כפרי צבעוני. מבעדה צד הצייר, דק האבחנה מצבי אנוש מביכים כבמצלמה נסתרת. הסעודה נערכת בתוך אסם תבואה רחב ידיים. ברקעו מוערם הדגן לערימות גבוהות,היוצרות תפאורה מוזהבת בעלת ניחוח כפרי. במרכז ניצב שולחן הסעודה הבולט באורכו. הוא מאוכלס ברובו על ידי איכרים, הלבושים בפשטות.

מן הפתח הצדדי משמאל נדחקים פנימה אורחים נוספים.
השולחן הנמתך לרוחב החדר, נחתך על ידי קצה התמונה מימין, אך ממשיך בדמיוננו, יסוד המעצים את אורכו, ומדמה את שפע מטעמיו. עד מהרה אנו למדים שהכל סובב סביב האוכל.

אלומת האור מופנית לעבר מגש העץ המאולתר, המכיל את הארוחה החגיגית. הוא מופיע בהבלטה בקדמת הבמה מימין, ומוצג באופן דרמטי כגבור האירוע. עליו מונחות צלוחיות פשוטות המכילות בחלקן דייסה לבנה דשנה, ואחרות פשטידת דגנים מוזהבת, העונה כהד אחרי הררי התבואה ברקע. הדייסה מובלטת על ידי כתמי בגדיהם הלבנים של נושאי המגש ושולי מפת השולחן.

כשמדובר בחגיגת כלולות מקובל להעמיד במרכז את חתני הטקס – החתן והכלה. במציאות המתוארת ביצירה, הם נבלעים בקרב הסועדים ויש צורך לאתרם. הכלה יושבת שלובת ידיים במרכז השולחן על רקע יריעת בד ירוקה, ומובלטת באמצעות הכתר התלוי מעל ראשה . אושרה משתקף בחיוכה המגוחך. נראה שמימינה יושבים הוריה. נשאלת השאלה היכן החתן? יש הטוענים שהוא יושב במרכז השולחן, נשען על קורת עץ, מלעיט עצמו בשקיקה. כומתתו השחורה מבליטה את הבעתו הגולמנית. פרשנים אחרים סבורים, הואיל והטקס נערך בבית הורי הכלה נדרש החתן לסייע בהגשת האוכל והוא אינו אלא הצעיר המעביר לכלה את צלוחית הפשטידה. ואולם, למרבה האירוניה, למרות שזרועו הימנית מגישה לה את הקערית, אין הוא נותן בה עינו, אלא מביט בחמדה בפינכה שעל המגש.

ואם האוכל הוא חתן השמחה האמיתי, קיימים "המאושרים" שזכו בו והם שטופים בזלילתו. אחרים, שמזונם מתמהמה ממתינים לו בכליון עיניים. נשים לב למבטו הגרוטסקי של האיכר הזקן, בעל הכותמה הירוקה, היושב במרכז השולחן, בראותו את האוכל, נמתח גופו לאחור, ועינו הננעצת בפינכה יוצאת כמעט מחורה. מאחוריו ניצב נגן חמת החלילים, המשקיף לעבר הצלוחיות המרוחקות בערגה כמעט נואשת. פלג בגדו האדום מוביל את העין לעבר כובעו האדום של הילד היושב בגפו בקדמת הבמה, שקוע רובו ככולו בליקוק הפנכה. דומה שאין זה מקרי שכובעו הגדול מכסה את עיניו.

תפקידו אירוני, ונועד לרמז שאין חשיבות לאיברים אחרים זולת הפה המלקק. ילד זה מהווה בבואה מוקטנת אך מרוכזת, לפולחן הזלילה הוולגרי המשתלט על הטקס. מאחוריו מרוכז "הבר המאולתר" – מוקד השתיה. הוא מאויש על ידי מוזג מסור, הממלא כדי חרס במרץ. מלאכתו מרובה, שכן בתוך סלסלת הנצרים ממתין מצבור כדים ריק. כד החרס הגדול, ממנו נמזגת הבירה הופך להיות המוקד הדרמטי של אזור המשקאות משמאל, כשם שמגש העץ המאולתר הינו מוקד האוכל המרכזי מימין.

נראה שלא כל האוכלוסיה הומוגנית. קיימות שתי דמויות שאינן שייכות לחברת האיכרים. בצד הימני קיצוני יושב אדון הלבוש בקפידה, ונראה כמושל הפלך. הוא מסב בחברת כומר ומקשיב בעניין לדבריו. בניגוד לשאר האורחים הגרגרנים, דעתם של השניים, אינה נתונה לאוכל. להיפך, הם משקיפים מן הצד בהסתייגות, ומייצגים את ביקורתו של הצייר על השלטת האוכל על רוממות טקס הנישואין.

לסיכום, ביצירה זו מתאר הצייר את האיכרים החמדנים והתאוותנים בצורה גרוטסקית קריקטוריסטית. הוא חושף מצבי גרגרנות מביכים של אנשים פשוטים בעוצמת הבעה נדירה, בצבעוניות טבעית ועשירה. בנוסף על כך מפיח הצייר רוח חיים בטבע הדומם, כמו בספסלי העץ המאולתרים, בצלוחיות הפשוטות, במנות האוכל, בכד המרכזי הגדול בעל הנוכחות הדרמטית ובבירה הזהובה והצלולה, הנמזגת ממנו בשטף.

Powered by elearningfreak.com

גרסה נגישה לפעילות