כיום מקובלת הדעה שבמהלך האבולוציה התפתחו הדבורניים (Apoidea) מצרעות טפיליות (Halictinae). תוך כדי ההתפתחות הזו חלו שינויים חשובים בדפוסי ההתנהגות ובאורח החיים של הדבורניים, וכן באופי תזונתם: צרעות טפיליות ניזונות מטרף, ואילו הדבורים מספקות לעצמן את מזונן רק ממוצרי פרחים (צוף וגרגרי אבקת פרחים – גא"פ). מחלקים אחרים של הצמח הן אוספות שרפים והפרשות דביקות לשם הכנת פרופוליס.

שינויים חלו גם במבנה ובתיפקוד של איברי גוף שונים, שהותאמו לאיסוף מוצרים אלה: צינור הבליעה התרחב לכדי קיבת הדבש להובלת נוזלים (מים, צוף), וזיפים ומשטחים על פני הרגליים האחוריות הותאמו לאיסוף גרגרי אבקת פרחים.

הקואבולוציה (אבולוציה משותפת) בין צמחים בעלי פרחים ויוצרי זרעים לבין דבורים – היא אחד הפרקים המרתקים של המחקר הביולוגי. ממצאים שונים מצביעים על כך שדבורים חסרות עוקץ (stingless bees) התפתחו מצרעות טפיליות (Sphecoid wasps) לפני כמאה מיליון שנה, ואילו דבורת הדבש, השייכת לסוג Apis, הופיעה מאוחר יותר, לפני כארבעים מיליון שנה, כאשר הופיעו כבר צמחים בעלי פרחים ויוצרי זרעים. תוך כדי הקואבולוציה בין הדבורים לבין הצמחים נוצרו בפרחים מנגנונים שונים הקשורים בריח, צבע, צורה והפרשת צוף – מנגנונים שנועדו למשוך אליהם ממרחקים את הדבורים לשם איסוף צוף וגרגרי אבקת פרחים. ביקורי הדבורים בפרחים תרמו להעברת גרגרי אבקת פרחים ממאבקים של פרח אחד לצלקות של פרחים אחרים. כך תרמה דבורת הדבש לריבוי צמחים בטבע על-ידי האבקה, הפריה וחניטת זרעים.

דבורת הדבש (Honeybee, Apis mellifera L.) חיה ביחידות הנקראות דבוריות (Bee colonies). אוכלוסייתן של אלה יכולה להגיע ל-80000 עמלות, מאות זכרים ומלכה אחת. הדבורה היחידה איננה יכולה להתקיים מחוץ למסגרת החברתית של הדבורית. קן הדבורית מורכב מחלות דונג אנכיות, הבנויות משתי שכבות של תאים משושים הצמודות בגבן זו לזו. בתאים אלה מוטלות ביצים, והן מתפתחות לזחלים, גלמים ובוגרים. בתאים משושים מאחסנות העמלות את מזונן: צוף, דבש או גא"פ. בטבע נבנים הקנים בדרך כלל בתוך חללים המוגנים בפני רוחות וגשמים, כמו נקיקי סלע, עצים חלולים וקירות כפולים.

הסתגלותה של דבורת הדבש לתנאי אקלים קיצוניים באזורים טרופיים, סובטרופיים וממוזגים של כדור-הארץ נובעת, בין היתר, מכושרה לאגור מזון (דבש, גא"פ) ולשמור על טמפרטורה קבועה של קן הדגירה בתחום של 35 – 36 מעלות צלסיוס. ויסות הטמפרטורה נעשה על-ידי יצירה ופליטה של חום מהחזה של העמלות בתנאי טמפרטורה חיצונית נמוכה, וקירור הקן באמצעות נידוף טיפות מים על-ידי אוורור הכנפיים.