עם התמחשבות המערכות בחיי היום יום, גבר הצורך למצוא שיטת סימון סטנדרטית עבור מוצרי הצריכה. מערכות אוטומטיות רבות לזיהוי מוצרים מבוססות על שיטה אופטית.

מערכות מסוג זה כוללות אלומת אור, הסורקת קוד פסים הנמצא על המוצר, ומערכת אופטית הקוראת את אותות האור המוחזר ממנו.

קוד הפסים (Bar Code) הוא מידע המקודד בצורת פסים כהים, עם מירווחים מוגדרים ביניהם, על רקע לבן.

קוד הפסים מופיע בדרך כלל על מדבקת נייר.

המידע מקודד בממד אחד (רוחב הפסים והמירווחים), כאשר אורך הפסים הוא רק לנוחות הקריאה, ואין לו משמעות מבחינת המידע הכלול בקוד.

פעולתו של סורק קוד הפסים, מבוססת על העיקרון הידוע, שגוף שחור (כהה) בולע את האור הפוגע בו, ואילו גוף לבן מפזר אותו.

מסיבה זו קיימים הבדלים בעוצמת האור המוחזר מפסים כהים ובהירים.

הבדלים אלו נקלטים על ידי גלאי אור, דרך מערכת מיקוד אופטית, ומידע זה משמש את המחשב בפיענוח הקוד.

האותות החשמליים מהגלאי, מומרים לאותות ספרתיים (דיגיטליים), של "0" ו "1", המוזנים למחשב.

במערכות הראשונות לקריאת קוד פסים, השתמשו במקור אור זעיר, מסוג דיודה פולטת אור:

"LED" = Light Emitting Diode

האור נפלט מדיודה זו בזווית פתיחה גדולה, היוצרת אלומה מתבדרת.

האלומה המתבדרת גרמה לבעיות, כי המערכת האופטית למיקוד יצרה כתם קטן המתאים לקריאת קוד הפסים רק בנקודת המוקד (ראה תרשים 9.16). לפני ואחרי נקודת המוקד, רוחב כתם האור גדול מכדי לאפשר קריאה נכונה של קוד הפסים.

תרשים 9.16: השוואה בין קרינת הלייזר לבין קרינה ממקור אור אחר

כאשר קוד הפסים לא נמצא בדיוק במוקד של המערכת האופטית, מתקבל כתם אור גדול יותר, וכתוצאה מכך יורדת איכות הקריאה (גדל מספר השגיאות בקריאת הנתונים).

כמעט כל המערכות לקריאת קוד פסים משתמשות כיום כמקור אור בלייזר, עקב העובדה שהקרינה הנפלטת ממנו, היא בעלת זווית התבדרות קטנה ביותר (חלקי מעלה).

לכן עומק השדה, כלומר הטווח בו אלומת הלייזר שומרת על מיקוד, הוא גדול, וניתן להציב את קוד הפסים במרחק כלשהו ממערכת הסריקה, ללא פגיעה באיכות הקריאה של המידע.