באופן עקרוני אין כל בעיה לצלם הולוגרמה.

באופן מעשי יש מספר "קשיים טכניים" של השגת יציבות רכיבי המערכת עד כדי חלקי אורך גל (חלקי מיקרונים!) במשך תהליך הצילום.

לא כמו בצילום "רגיל", על מנת ליצור את תמונת ההולוגרמה אין מבצעים הדמיה של הגוף באמצעות עדשה, ועל פילם הצילום אין נרשמת התמונה כפי שאנו רואים אותה.

התמונה הנרשמת על פילם הצילום דומה בצורתה לצילום טביעת אצבע (מורכבת מפסים מתעקלים בכיוונים שונים). ניתן להבחין בהם רק תחת הגדלה של מיקרוסקופ עקב ממדיהם הזעירים.

זוהי תמונת התאבכות בין הקרניים הבאות מ"אלומת הייחוס" עם הקרניים מהאלומה המפוזרת על ידי הגוף המצולם.

ברגע שמבינים מהי מהותה של תבנית התאבכות, מובן מדוע אלומת הייחוס חייבת להיות קוהרנטית, ומדוע נדרשת קרינת לייזר לצילום ההולוגרמה.

אם היינו משתמשים בקרינה הבאה ממקור אור "רגיל", לא הייתה כל קוהרנטיות בין אלומת הייחוס המגיעה ישירות לפילם, לבין אלומת הקרינה המוחזרת לפילם מהגוף המצולם.

דרישת קוהרנטיות אלומת הקרינה פירושה שקיים הבדל פאזה קבוע בין "אלומת הייחוס" לבין חלק "אלומת הגוף" המפוזרת לפילם מנקודה מסוימת של הגוף המצולם.

מכאן הדרישה ליציבות היחסית הגבוהה הנדרשת בין אלומות הקרינה, הגוף המצולם והפילם.