מתקופת האבן התיכונה (Mesolithic) נתגלו באירופה ובאסיה ציורי קיר המתארים ציידי דבש המוציאים חלות מתוך קנים. למשל, הציור המפורסם מלפני כשמונת אלפים שנה ממערכת העכביש (Cava de la Arana) בדרום ספרד (תמונה 1).

תמונה 1: ציור קיר מלפני כ-8000 שנה ממערת העכביש (Cava de la Aranal) שבמזרח ספרד, המתאר איסוף של דבש מתוך קן דבורים הממוקם בצוק.

תבליטים וציורי קיר ממצרים העתיקה (כ-1000 – 2000 שנה לפני הספירה) מתארים הפקת דבש מכוורות בכדי חומר (תמונה 2). זהו מעבר משלב ציד הדבש מתוך קנים לגידול דבורים לשם ייצור הדבש. ואכן, בתקופה העתיקה השתמש האדם בדבש כמזון בעל ערך אנרגטי וכממתק, וכן כתרופה, כמנחה לאלים בשומר ובמצרים, ובישראל – גם כמרכיב בהבאת הביכורים.

תמונה 2: ציור קיר המתאר רדיית דבש מתוך כוורות כד בלוקסור, מצרים, מלפני כ-3450 שנה. התמונה מתארת גידול דבורים כענף חקלאי ולא כאיסוף דבש מתוך כוורות בר.

הדונג והפרופוליס שימשו את האדם במלאכות שונות. דבש, גרגרי אבקת פרחים (גא"פ), זחלים וגלמים שנשלו מתוך הקנים היו מקור חשוב בתזונתו של האדם במשך אלפי שנים בכל היבשות. גם כיום קיים עדיין ציד של מוצרי הדבורים באפריקה ובמזרח הרחוק.

בעידן החדש, החלה ההתעניינות במוצרי הדבורה בסוף המאה הקודמת, אולם הידע על הרכבם הכימי וערכם התזונתי והרפואי לאדם החלו להיחשף רק בשנות הארבעים של המאה העשרים. עם זאת, רק בעשור האחרון התחילו להתברר חלקים מהמסתורין שאפפו אותם.

מוצרי הדבורים מתחלקים לשני סוגים:

• מוצרים שמקורם בצמחים והמיובאים לקן: צוף, גא"פ, פרופוליס ושרפים שונים; ההרכב הכימי של מוצרים אלו משתנה בהתאם לסוג הצמח והאזור שבו צמח.
• מוצרים המיוצרים בגוף העמלה ומופרשים החוצה מבלוטות שונות: מזון זחלי מלכות, ארס, דונג; הרכבם הכימי של המוצרים מקבוצה זו נשאר יציב.

מוצרים המיובאים לכוורת

דבש (Honey) שמקורו בצוף פרחים

רוב הפרחים המאובקים על-ידי חרקים מספקים להם "תמורה" עבור הביקור, בצורת גרגרי אבקת פרחים וצוף. הצוף מצטבר בצופן של הפרח ונפחו שונה במינים שונים. למשל, פרח של הרוזמרין הרפואי מפריש כ-0.1 מיקרוליטר, ואילו פרח של תפוח-זהב מהזן ולנסיה מפריש כ-60 מיקרוליטר. הצוף מכיל כ-30% עד 40% סוכרים וכ-60% עד 70% מים. כמו כן, מכיל הצוף חומרים בעלי נדיפות גבוהה, וביניהם טרפנים וטרפנואידים, התורמים גם את הניחוח האופייני לדבש שמאותו מקור.

עמלת שדה הנוחתת על פרח צופני שולפת את החדק ויונקת את הצוף לתוך "קיבת הדבש", שהיא שלפוחית בעלת דפנות גמישים, המסוגלת לקלוט נפח של כ-60 עד 70 מיקרוליטר נוזל. תוך כדי מעופה מוסיפה העמלה הפרשות מבלוטות הראש, המכילות את האנזים אינברטאז (Invertase), המפרק את הסוכרוז שבצוף לגלוקוז ופרוקטוז. זהו למעשה תחילתו של תהליך הפיכתו של הצוף לדבש. בהגיעה לכוורת, עמלת השדה מקיאה את טיפות הצוף לתוך תא משושה בחלה, או שהיא מוסרת את טיפת הצוף לעמלת כוורת. זו בולעת את הטיפה לקיבת הדבש ומקיאה אותה לחלל שבין שתי לסתותיה, שם נחשפת הטיפה לזרמי אוויר חם, הנוצרים על-ידי נפנוף הכנפיים של העמלות בכניסה לכוורת. כאשר מגיע ריכוז הסוכרים בטיפות הדבש לכ-80%, העמלות חותמות את תאי הדבש בשכבה דקה של דונג שקוף.