השימוש בדבש ברפואה העממית ידוע מאז התקופה העתיקה. מקובל בעיקר בטיפול בפצעים ובכוויות. דיווחים שונים מצביעים על יעילותו של הדבש בטיפול בכיבי קיבה שנגרמים על-ידי חיידק (Helicobacter pylori), דלקת הקרום הרירי של הקיבה והמעיים (Gastroenteritis) ומחלות עור הנגרמות על-ידי פטריות (Tineas).

בפצעים זיהומיים, הדבש מונע את התפתחותם של חיידקים בתנאי חבישה לחה; הוא איננו פוגע ברקמה היוצרת צלקות, ומעודד את תהליך ההגלדה. הוא מחיש את יצירת הצלקות תוך כדי הפחתת גודלן וחוסך את הצורך להשתיל רקמות. פעילותו האנטיבקטריאלית של הדבש נמשכת גם לאחר מיהולו פי עשרה, הודות ליצירת מי חמצן.

התכונות האנטיבקטריאליות של הדבש נובעות מכמה גורמים:

1. הלחץ האוסמוטי של הדבש הוא גבוה: המים מהווים כ-15% עד 20% (לפי משקל) מהרכב הדבש, מתוך כ-84% של תערובת הסוכרים. האינטראקציה בין מולקולות הסוכר והמים בדבש איננה מותירה די מולקולות מים זמינות עבור המיקרואורגניזמים כדי שיוכלו להתרבות.
2. ה-pH של הדבש הוא חומצי, והוא נע בין הערכים 3.2 ל-4.5. בתחום זה מעוכבת התפתחותם של רוב המיקרואורגניזמים, שבדרך כלל זקוקים ל-pH של 7.2 – 7.4 לשם התפתחות נורמלית. ואכן, החומציות הקיימת בדבש בלתי מהול גורמת לעיכוב התפתחות רוב מיני החיידקים. אולם תנאי זה איננו מתקיים בדבש מהול.
3. פעילות אנזימטית: האנזים גלוקוז אוקסידאז מופרש מבלוטות שבראש העמלות לתוך הצוף וגורם להיווצרות מי חמצן (H₂O₂): שיחרור מי חמצן והחומציות הגבוהה של הדבש תורמים גם הם לשימור הדבש.
   לאחר הפיכת הצוף לדבש נעשה האנזים בלתי פעיל; אולם אם מוסיפים לדבש מים ניתן להגביר את פעילותו של אנזים זה פי 2500 – 50000 פעם, ולתרום לפעילות האנטיבקטריאלית של הדבש, שאיננה גורמת נזק לרקמות של יונקים כאשר משתמשים בדבש מהול לריפוי פצעים.

מוצרים שמקורם בצמחים והמיובאים לכוורת – המשך

גרגרי אבקת פרחים – פולן (Pollen grains)

תאי הזרע הזכריים של פרחים נוצרים על פני מאבקים כגרגרי אבקת פרחים. גרגרים אלה מופצים על-ידי הרוח, בעלי-חיים שונים, ובעיקר חרקים. כאשר דבורת הדבש נכנסת לפרח כדי לאסוף צוף, היא בדרך כלל נוגעת במאבקים בשלים וגופה מתכסה בעשרות גרגרים דבוקים, שנצמדים לשערות ולזיפי גופה. בעוברה לפרחים אחרים, חלק מהם נופלים על פני הצלקות של עמודי העלי, ועקב זאת נחשונים נובטים, ובכך תורמים להפריה ולהבשלת הזרעים. כאשר גוף העמלה מתכסה בשפע של גרגרים, היא מנקה את עצמה בעזרת שלושת זוגות רגליה ודוחסת אותם ל"צמידות", הנישאות על הרגליים האחוריות. בהגיעה לכוורת היא מנתקת את הצמידות והן נופלות לתוך התאים בחלה.

לשם איסוף הגרגרים משתמשים מגדלי הדבורים ב"מלכודות" המוצבות בפתח הכוורת. כל דבורת שדה החוזרת לכוורת שלה חייבת לעבור דרך חור במעבר לפתח הכניסה, ותוך כדי כך מתנתקות הצמידות מרגליה ונופלות על קרקעית המלכודת. ההרכב הכימי של הגרגרים משתנה, כיוון שהוא אופייני לכל מין בוטני ועשוי להשתנות בהתאם לאזור הגיאוגרפי שבו נאסף.

הרשימה הבאה מתארת באופן כללי את ההרכב הכימי של גרגרי האבקה: חלבונים 24%; פחמימנים 27%; ליפידים 5%; זרחן 0.5%; אשלגן 0.6%; סידן 0.22%; מגנזיום 0.15%; נתרן 0.04%; ברזל 140 חלקי מיליון (ח"מ = ppm); מנגן 100 ח"מ; אבץ 80 ח"מ; נחושת 14 ח"מ; גא"פ מכילים את כל הוויטמינים הדרושים להזנה נכונה של בני-אדם, אם כי חסרים בהם לחלוטין ויטמין B12, A, D ו-K.

ערכו התזונתי של גא"פ לאדם הוא מן הגבוהים, אם נשווה אותו למרכיבים השונים שנבדקו במזונות אחרים – עגבניה, כרוב, תפוח, לחם, בשר עוף ובשר בקר. רק ערכו התזונתי של בשר בקר היה גבוה יותר מזה של גא"פ.

הוא מהווה מקור תזונתי מצוין לאדם, אולם מחירו הגבוה איננו מצדיק את השימוש בו למטרה זו. יתר על כן, צריכה מוגברת של גא"פ עלולה לגרום לבעיות בתיפקוד מערכת העיכול (כאבים, דימום), וקיים חשש סביר לכך שהוא יגרום אלרגיה.

השימוש בגא"פ כתרופה היה מקובל ברפואה היהודית והערבית של ימי הביניים, ואף הרמב"ם, ששימשו רופאו האישי של סולטן מצרים, המליץ על אכילתו, כתרופה בעלת תכונות מכווצות (astringent) ומרגיעות. גם כיום הוא מהווה מרכיב ברפואה העממית. כך למשל גא"פ של תמרים משמשים תרופה נגד עקרות אצל נשים בדואיות. ואכן, בדיקות כימיות הראו שגא"פ מתמרים מכילים כ-3.3 מג"ר לק"ג של Oestrone. לפי דיווחים רפואיים מסוימים, הגרגרים מביאים להקלה במצב דלקתי וחוסר נוחות בחולים הסובלים מדלקת בלוטת הערמונית. ייתכן שהקלה זו נובעת מרמה גבוהה של אבץ, שהוא חיוני לתיפקוד נורמלי של בלוטה זו, אולם חסרים עדיין מחקרים לאישוש טענה זו.

גורמים שונים מנסים לייחס לגא"פ תכונות של תרופה יעילה בטיפול בעיכוב גדילה של רקמה סרטנית, שיפור הכושר הגופני של ספורטאים, ריפוי כיבים פנימיים וזיהומים, הגברת תשוקה מינית בנשים ובגברים, ועוד. על אף האמונה בסגולותיהם הרפואיות, הרי ההוכחות הרפואיות מועטות ביותר; מחקר רפואי-פרמקולוגי יוכל אפוא לתרום להבנת הנושא.

לסיכום, גא"פ הינו מזון עשיר מאוד, המספק – יחד עם הדבש – את כל הצרכים של הדבורים. גא"פ הם המרכיב הבסיסי להזנת דבורים בוגרות ומתפתחות, והם חיוניים לייצור מזון לזחלים ומזון למלכה הבוגרת וכן לייצור דונג. הם משמשים להזנת דבורים בעונות שאין בהן פריחה בטבע (בעיקר עקב הרכב החלבונים הגבוה, שאינו מצוי בדבש).

פרופוליס (Propolis)

כפרופוליס מוגדרים חומרים ממקור צמחי, ובעיקר שרף עצים והפרשות דביקות. הפרופוליס נאסף על-ידי עמלות שדה מהצמחים אל המשטחים החיצוניים של הרגליים האחוריות, והוא מובא לכוורת, שם הוא משמש בעיקר לאיטום סדקים וחורים בקן הטבעי או בכוורת בנויה.

בטמפרטורה נמוכה הפרופוליס שביר, וב-30 – 40 מעלות צלסיוס הוא נעשה צמיג. הפרופוליס הגולמי, המופק מדבורית, מכיל כ-55% תרכובות צמחיות, כ-30% דונג דבורים וכ-5% גא"פ.

המרכיבים בעלי פעילות פרמקולוגית מסיסים בכוהל אתילי, וכך מפרידים מיקטע זה מדונג וממרכיבים אחרים. הפרופוליס משמש תרופה לריפוי פצעים, כוויות, זיהומים בדרכי הנשימה, הצטננות, דלקות עור, אקזמות, דלקת שקדים, הרפס, דלקת חניכיים, ועוד. בעת העתיקה ברומא וביוון השתמשו בו לריפוי פצעים מוגלתיים, ואילו במצרים הוא שימש לחניטת המומיות.

ההרכב הכימי של הפרופוליס תלוי במקורו הצמחי, והוא מאופיין בתרכובות פנוליות ופלבונואידיות בעלות השפעה פרמקולוגית על יונקים והמסיסות בכוהל אתילי, כמפורט להלן:

• Quercetin – אנטיוויראלית, אנטיהיסטמינית, ריפוי כיבים, חיזוק כלי דם נימיים
• Pinocembrin – נגד חיידקים, נגד פטריות ועובש, הרדמה מקומית של רקמה מטופלת
• Caffeic acid – נגד חיידקים, נגד פטריות, נגד וירוסים, נגד דלקות
• Caffeic acid phenylester – ציטוטוקסיות או עיכוב של גידולים סרטניים
• Acacetin – נגד דלקות
• Pinostrobin – הרדמה מקומית

באירופה ובארצות-הברית הפרופוליס מוכר כתוסף מזון או כתרופה עממית מצמחים – Herbal medicine (בארצות-הברית הפרופוליס איננו מוכר כתרופה לבני-אדם, בהתאם להנחיות של FDA).