בתחילת המאה ה- 21 כמעט כל טכנולוגיות התקשורת הן אלקטרוניות.

הפורמט המקובל לכל פריט מידע, אם הוא בצורת פריט מידע בודד, מסמך, תמונה, או מאגר מידע המכיל כמות גדולה של נתונים, הוא הפורמט האלקטרוני הספרתי (דיגיטלי).

הערוצים באמצעותם מעבירים את המידע בקלות לכל מקום על פני כדור הארץ הם בעיקר רשת התקשורת הקווית (ובעיקר האינטרנט) ותקשורת הלווינים.

מרחק פיזי על פני כדור הארץ כמעט ואינו מהווה יותר מגבלה לתקשורת בין אנשים או מכשירים אלקטרוניים, מכיוון שרשת האינטרנט מחברת כמעט את כל האזורים החשובים בעולם, ולאותם אזורים נידחים בהם עדיין אין חיווט מתאים, ניתן להשתמש בתקשורת לווינים.

הצטמצמות בעיית המרחק, מאפשרת לחברות לפעול 24 שעות ביממה כאשר סניפיה נמצאים באזורי זמן שונים בעולם, והם מעבירים מידע על פי שעות הפעילות בכל מקום.

ברור כי תקשורת אל מחוץ לכדור הארץ מבוססת רק על תקשורת אלקטרונית, מכיוון שרק גלים אלקטרומגנטיים יכולים להתקיים בריק שבחלל.

אם נשווה את אוכלוסיית העולם לגוף חי, הרי מערכת התקשורת האלקטרונית מקבילה למערכת העצבים. במערכת התקשורת האלקטרונית זורמות כמויות עצומות של מידע כל הזמן.

לא ניתן לתאר את פעילות המסחר, הבנקאות, התחבורה, או כמעט כל פעילות אחרת במאה ה- 21 ללא שימוש בתקשורת האלקטרונית.

כאשר מדברים על תקשורת טכנולוגית (אלקטרונית), יש להפריד בין שני מרכיבים:

• החומרה (Hardware) – שהיא הציוד הפיזי (המיכשור) בו משתמשים, כפי שמוסבר בפרק על המיכשור הטכנולוגי (טלפון, רדיו, פקס, וכו').
• התוכנה (Software) – המכילה את ההוראות למכשירים כיצד לטפל במידע, לערוך אותו, לעבד אותו, ולהציג אותו למשתמש.

מתקני התקשורת הופכים להיות דיגיטליים וללא חוטים (Wireless). בפיתוח דורות מתקדמים של מערכות תקשורת קיימת מגמה של התכנסות כל המכשירים למערכת הפועלת על פי תקן, ומאפשרת זרימה רציפה של מידע מכל הסוגים לכל אמצעי תקשורת.

לדוגמא, מכשירי הטלפון הסלולאריים המתקדמים מכילים גם אפשרות לשוחח (כמו במכשירי הטלפון הרגילים), גם להעביר מידע אלקטרוני (דואר אלקטרוני, גלישה באינטרנט וכו'), וגם אפשרות תקשורת אל מכשירים אחרים כגון העברת המידע מהסייען הדיגיטלי האישי הכלול המכשיר (לוח פגישות, הודעות, וכו') אל המחשב הביתי.