כדי להבין את המושג "רעש" (Noise), נתחיל מגלי קול, עבורם מושג זה ברור לכולם.

כאשר נמצאים במקום רועש (כמו למשל כיתת לימוד …), קשה לשמוע דברים הנאמרים על ידי אדם הנמצא במרחק (בדוגמה שלקחנו, המורה …).

מכיוון שמערכת הקליטה של הקול (האוזן) קולטת בו זמנית את כל הקולות הנמצאים בסביבה, ברור כי כאשר יש רעש רקע חזק, קשה לשמוע קול של מישהו הנמצא במרחק גדול יותר.

"רעש במערכת תקשורת"  הוא אותות בלתי רצויים, המפריעים בקליטת האות הרצוי.

המטרה במערכת תקשורת טובה, היא לסנן את האותות הרצויים מתוך "רעשי הרקע".

למערכות תקשורת שונות, קיימות שיטות שונות לסינון הרעש, ומיצוי האות הרצוי מתוכו. לכל סוג של רעש קיימות שיטות סינון מתאימות.

 במערכות תקשורת אלקטרוניות, ניתן להגביר אותות בתדירויות מסוימות, ובאותו זמן למנוע הגברת אותות בתדירויות אחרות. בצורה זו מוגברים רק האותות הרצויים ומתחזקים לעומת ה"רעש".

במערכות תקשורת אופטית, בהן משתמשים באותות אור בתדירויות מוגדרות ("צבע" מסוים), ניתן להשתמש לפני הגלאי בפילטר צבע, המסנן את האותות הרצויים מרעשי תאורת הרקע.

מהו "יחס אות לרעש" בתהליך גילוי אותות תקשורת?

"אות" (Signal) – הוא מה שרוצים לקלוט.

"רעש" (Noise) – הוא כל אור בלתי רצוי, המפריע לקליטת האות הרצוי.

"יחס אות לרעש" (S/N = Signal to Noise Ratio) – הוא היחס בין האות הרצוי לבין כל האותות הבלתי רצויים.

ברור כי המטרה בגילוי אותות היא, להגדיל את יחס האות לעומת הרעש.

בגילוי אותות במערכות תקשורת, קיימות שיטות רבות, באמצעותן ניתן להגדיל את היחס בין האות לרעש, והן מתחלקות לשתי קבוצות:

1. הגדלת האות הרצוי.
2. הקטנת הרעש המפריע.