משחר ההיסטוריה מחפש האדם אמצעים לאגירת המידע שהוא צובר, מתוך מטרה להנחילו לדור ההמשך.

תחילה היו אלו שוכני המערות אשר חקקו באבן את ציורי הקיר המפורסמים המתארים את חיי הצייד שלהם.

לאחר המצאת הכתב, נכתב המידע באמצעותו על מצעים שונים: לוחות החרס, מגילות הקלף, והנייר.

המצאת הדפוס הביאה לפריחה והתפתחות רבה של תקשורת באמצעות השפה הכתובה. ספרים ועיתונים, שלפני כן היו יקרי מציאות ונשמרו בספריות של עשירי העם ואנשי הכנסייה, הפכו לזולים יותר ולנחלת הכלל.

בהמשך עברו להשתמש באמצעי אחסון מגנטיים: טייפ-רקורדר (רשם קול), סרטי מחשב של מחשבים גדולים, ודיסקטים (תקליטונים) המשמשים לאחסון המידע במחשבים אישיים.

במקביל התפתח השימוש במצלמה להעברת ואחסון מידע ויזואלי, באמצעות תמונות וסרטים.

בתחילת המאה העשרים ואחת, מועדף האחסון באמצעי אחסון אופטיים: תקליטור, דיסק אופטי, DVD, וכו'.

הצפי לעתיד הוא שימוש באמצעי אחסון אופטיים הולוגרפיים, המאפשרים קריאה וכתיבה בו זמנית של דפים שלמים (תמונות) ולא סיבית אחר סיבית כפי שנהוג היום.

ככל שמתפתחת האנושות, גדלה כמות המידע בקצב מסחרר, ודרישות המקום מכתיבות אמצעי אחסון מידע יעילים יותר, מהם ניתן לשלוף את המידע הרצוי בקלות ובמהירות.

אחד היתרונות של אמצעי האחסון הדיגיטאליים, ביחד עם האינטרנט והתקשורת האלחוטית, היא יכולת שליפת המידע הרלבנטי בקלות, בכל מקום ובכל זמן (זמינות ונגישות).