- פיתוח תקליטור הניתן לכתיבה (הכנסת מידע) על-ידי המשתמש. בשנת 2002 זהו האמצעי הנפוץ ביותר לאיחסון מידע לשמירה מתוך המחשב האישי. צורב תקליטורים נמצא במספר רב של מחשבים ומאפשר לכל משתמש לצרוב את המידע שלו על תקליטור.
- פיתוח קורא תקליטורים שניתן לאחסן בו מספר רב של תקליטורים, והוא יודע לחפש בכולם יחד. דגמים ראשונים הקוראים מחסנית של 6 תקליטורים יצאו לשוק לאחרונה.
- שיפור אמינות התקליטור כאמצעי איחסון מידע לטווח ארוך, באופן שיאפשר לבטל את הצורך בשמירת הנייר המודפס בארכיונים רבים. החלפת הפוליקרבונט בזכוכית, וציפוי בזהב במקום אלומיניום ישפרו את האמינות בסדרי גודל.
- שיפור קצב העברת המידע מהתקליטור למחשב.
בשנת 1994 הוכפלה מהירות הקריאה בתקליטורים, והתקן המינימלי הוא של "מהירות כפולה" השווה ל- 300 [KBytes/s]. זאת לעומת מהירות הקריאה של תקליטורי המוסיקה שהיא 150 [KB/s].
בשנת 1996 רוב כונני התקליטורים למחשב יכולים לקרוא במהירות פי 4 שפירושה קצב של 600 [KB/s].
בשנת 1998 רוב כונני התקליטורים פועלים במהירות במהירויות פי 24.
בשנת 2002 רוב כונני התקליטורים קוראים מידע במהירויות פי 52. - שיפור זמן הגישה למידע בתקליטור.
זמן החיפוש אחר הנתון הנדרש נמדד במילישניות [msec]. - מעבר ל DVD המאפשר לאחסן כמויות מידע גדולות בהרבה מהתקליטור התקני.