ון הלמונט היה הראשון שאיפיין בתחילת המאה ה-17 את הגז פחמן דו-
חמצני (CO 2) והוכיח שהוא הגז המשתחרר גם בשריפת פחם וגם בתסיסה
של מיץ ענבים.

בשנים שחלפו מאז הגיע ון-הלמונט למסקנה כי הבועות שהתקבלו בתגובות
שונות אינן "אוויר" בצורה אליה התכוון אריסטו, החלו ה"גזים" הללו
לעורר התעניינות. אלא שהם נחשבו לחמקמקים מכדי שאפשר יהיה לחקור
אותם באופן יסודי.

 

צעד גדול לקראת האפשרות לחקור גזים עשה הכימאי-בוטנאי סטיפן הלס
(Stephan Hales, 1677-1761) אשר פיתח שיטה בעזרתה ניתן לאסוף מדגם
של גז בתוך כלי הניתן לאטימה:

האיורים ממחישים גירסה בת ימינו למערכת המשמשת להפקת גזים.
באיור א. מוצגת המערכת – כוס מלאה במים, הפוכה לתוך קערה שגם בה
יש מים. אם מחדירים לתוך פיית הכוס ההפוכה צינור מעוקם אשר מחובר
בקצהו השני למקור גזים כלשהו (ראו איור ב.), יבעבעו הגזים דרך הצינור
ויתרכזו בחלקה העליון של הכוס. אם קשה לכם לתאר לעצמכם את
המתרחש, חישבו מה קורה כאשר אתם רוצים לשתות משקה כלשהו
בעזרת קשית. אם במקום לשאוב את הנוזל תנשפו לתוכו, תראו בועות
העולות כלפי מעלה.

 

בעזרת מערכת כזו נערכו ניסויים רבים
ונתגלו מספר גזים שלא היו מוכרים קודם
לכן, כגון חמצן ומימן. עם הזמן, לאחר
שחוקרים נוספים החלו לחקור גזים
שהתקבלו בתגובות שונות, נמצא כי חלק
מן הגזים הללו מסיסים במים ולכן אי
אפשר היה לאסוף אותם במערכת
שתוארה, מכיוון שבמקום להצטבר מעל
פני המים, הם פשוט התמוססו בתוכו.

כדי להתגבר על כך החליף פריסטלי (Joseph Priestley, 1733-18049) את
המים בכספית שהיא נוזל מתכתי שבו לא מסיסים גזים.

באיור מתואר מיכשור הדומה באיפיוניו לזה בו השתמש גם לבואזייה,
(Antoine Lavoisier, 1743-1704) . לניסויים אותם ביצע. הקערה גם הכוס היו
מלאים בכספית. אל תוך פי הכוס הוכנס צינור שהיווה חלק מן הבקבוק בו
התבצעה התגובה. בתגובות בהן השתחרר גז, ניתן היה לאספו בדרך זו
ולערוך בו ניסויים שונים.