23.6.2000
ידיעות אחרונות

מים מסרטנים

מאת גולן יוסיפון

עובדה ראשונה: המים שאנחנו שותים הם סכנה בריאותית חמורה.

אם עד לפני שנים לא רבות אפשר היה להתנחם בעובדה שהמים אמנם אינם טובים, אבל גם אינם גרועים ממש, הרי שבשנים האחרונות חלה הידרדרות חמורה באיכותם. הסיבה: הזרמת שפכים, על כל סוגיהם – ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים – המכילים חומרים מסוכנים, ואלה מחלחלים למי התהום. גם חומרי הדברה ודשן רעילים, המשמשים לחקלאות, חודרים לשם. גם פעילויות הנופש והמגורים סביב הכנרת, מקור המים מספר אחת של ישראל, תורמות לזיהום.
עובדה שנייה: משק המים באופן כללי במצב חמור, המחסור במים גדול. שאיבת יתר ממקורות המים גורמת להמלחה של מי התהום ולהרעה נוספת באיכותם.
עובדה שלישית: בשנים האחרונות חלה עלייה ברמת החנקות (ניטראטים) במי התהום, בעיקר באזור החוף, שם מקורות המים סמוכים לריכוזי אוכלוסיה, תעשיה וחקלאות. החנקות הן תוצר חימצון של חנקן אורגני ואמוניה, המופיעים שניהם בריכוז גבוה בשפכים ובחומרי דשן. ריכוז גבוה של חנקות במי השתייה עלול לגרום לסרטן בקיבה ובמערכת העיכול ולתסמונת הכחלה – הפרעות בדרכי החמצן לדם, העלולות לגרום למוות – אצל תינוקות עד גיל שנה. התקן המותר לנוכחות חנקות במים: 70 מיליגרם לליטר. חלק מהמים בבארות בארץ אינם עונים על התקן הזה.
עובדה רביעית: יותר משלושה חודשים עברו מאז עזב את תפקידו נציב המים הקודם, מאיר בן-מאיר, ועדיין אין נציב מים חדש בישראל. יש נציב זמני, מנכ"ל משרד התשתיות, יעקב אפרתי. מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, מתח ביקורת חריפה על העובדה. מן הראוי, קבע, שימונה נציב מים במישרה מלאה.

האם המים שאנו שותים ראויים לשתייה?

מים נחשבים ראויים לשתייה אם הם נקיים מגורמי מחלה ומחומרים רעילים, ומה שיותר משמעותי: אם ניתן לשתות אותם לאורך שנים מבלי שייגרם נזק בריאותי. משרד הבריאות, במסגרת פקודת בריאות העם, התקין תקנות מי שתייה, המגדירות את הרמות המותרות של חומרים כימיים ואורגניזמים במים, ואת תדירות הבדיקות האמורות להתבצע על-ידי חברת 'מקורות' והרשויות המקומיות.
המים בישראל, כמה לא מפתיע, אינם נקיים. מומחים סביבתיים קובעים בוודאות, למשל, כי כמות החנקות במי השתייה חושפת את הציבור לסכנות בריאותיות חמורות, כמו סרטן. ד"ר ג'רי וסטין, מהיחידה לרפואה סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטה העברית בירושלים: "כמות החנקות המותרת במי השתייה, על-פי התקן הישראלי, מגבירה את הסיכון. אפילו באוגנדה התקן מחמיר יותר מאשר כאן".
בדיון שנערך לאחרונה בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, אמר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב, כי כמות החנקות המותרת במי השתייה בארץ, עלולה לפגוע בבריאות הציבור. עם זאת, אמר, אין ביטחון כי הורדת תקן החנקות המותר ל-70 מיליגרם לליטר, תוריד בהכרח את ההסתברות למחלות.
דבר אחד ברור: איכות המים במאגרי מי התהום בישראל הולכת ומדרדרת, הולכת ונעכרת, והסכנה הבריאותית בעקבות המים גדלה.
מה עושים? – אחת מתוכניות החירום, עליה דובר השבוע, היא ייבוא מים מטורקיה (ראו מסגרת). פתרון זמני, מיידי, לא זול במיוחד, שעשוי לפתור את הבעיה בצורה נקודתית, אבל בלי לתת ה שלם ומקיף.

מחיר הניקוי: 32 מיליון שקל בשנה

הבעיות הקשות באיכות המים היא מליחותם, שאת רמתה באמצעות תקן של כלורידים. התקן בישראלי מתיר 600 מיליגרם כלורירים בליטר. התקן האירופי, שנקבע על-ידי אירגון הבריאות העולמי: 250 מיליגרם לליטר בלבד. הבדל של יותר מפי שניים. משרד הבריאות המליץ להוריד את התקן ל-500 כלורידים אבל הנושא, בינתיים, מעוכב.
לדברי נציב המים לשעבר, פרופ' דן זסלבסקי, אם נבדוק את המים בישראל על-פי מליחותם ונפעיל עליהם את התקן האירופי, נגלה ש-80 אחוז ממי השתייה באקוויפר החוף בישראל אינם ראויים לשתייה. סקר חדש שערך באחרונה המשרד לאיכות הסביבה מעלה כי 40 אחוז מכלל המים בישראל, אינם ראויים לשתייה. מתוך 2910 קידוחים, 609 לא עמדו בתקן הישראלי. 895 קידוחים לא עמדו בתקן הבינלאומי, המחמיר יותר. אם יוחלט בישראל לעבור לתקן אירופי, בכל הנוגע לחנקות, לפחות, משמעות הדבר תהיה פסילתן של כמעט כמחצית הבארות בארץ.

תשע שנים מדברים בישראל על שינוי תקן החנקות. הפעם הראשונה היתה כאשר משרד הבריאות המליץ להוריד את התקן מ-90 מיליגרם חנקות לליטר ל-70. אז נאמר כי המטרה הסופית תהיה להגיע לכמות של 50מיליגרם לליטר. דיברו, העלו רעיונות, בפועל לא נעשה דבר.
לפני יותר משנתיים ביקש משרד הבריאות ממשרד האוצר לשאת בהוצאות הכרוכות בהורדת התקן ל-70 מיליגרם חנקות לליטר. משרד האוצר דרש, כתנאי לשינוי התקן, לערוך סקר מקיף שיבדוק את כל הפרמטרים הכימיים במי השתייה. הסקר הסתיים בימים אלה. בעור כארבעה שבועות יוגש לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, כדי שזו תאשר את הורדת תקן החנקות במים.
למה הכל לוקח כל-כך הרבה זמן? – התשובה, איך לא, היא כסף. בדיון שהוזכר לעיל, בוועדה לביקורת המדינה, שאל מבקר המרינה, אליעזר גולדברג: "אם המצב הנוכחי יכול לגרום לפגיעה בבריאות הציבור, מדוע לא נעשה דבר לשינוי התקן?" התשובה: טיפול וניקוי 80 הקידוחים, בהם עולה כמות החנקות על 70 מיליגרם לליטר, או פסילתם של כל 80 הקידוחים, תעלה למדינת ישראל 32 מיליון שקלים בשנה.

איך בודקים, מה בודקים, ומה לא

על-פי תקנות משרד הבריאות, קיימים שני סוגים של בדיקות מים: בדיקות מיקרוביאליות ובדיקות כימיות, תפקידן של הבדיקות המיקרוביאליות לאתר הימצאותם של חיידקי קוליפורמים צואתיים במים. בדיקות אלה מתקיימות בערים הגדולות בתדירות גבוהה. הבדיקות הכימיות, לעומתן, תפקידן לגלות זיהומים כמו מלחים, חומרים אורגניים או מתכות כבדות, המחלחלים דרך הקרקע אל מי התהום. בדיקות אלה מתבצעות בתדירות נמוכה: בדיקות מלאות מתבצעות אחת לעשר שנים בלבד, ובדיקות חלקיות – אחת לחמש שנים. התדירות האופטימלית, אגב, הנדרשת כדי להתריע בזמן על זיהומים שנתגלו, היא אחת לשלוש שנים, לכל היותר.
אבל גם תקנות מי השתייה, המנסות להיות מחמירות וקפדניות, מתעלמות מ-30 חומרים כימיים, המצויים במי השתייה, כמו חומרי הדברה המשמשים לחקלאות, וחומרים אורגניים המשמשים לתעשיה.
לדברי ד"ר אליהו ריכטר, מנהל היחידה לרפואה סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטה העברית בירושלים, זוהי "שערוריה". אין כל פיקוח ובדיקה שיטתית על חומרים אלה, הוא קובע. יוסי ענבר, סמנכ"ל תשתיות במשרד לאיכות הסביבה, מצטרף אליו: גם לדבריו אין בדיקות תכופות לבדיקת המתכות הכבדות במי השתייה.
במשרד הבריאות מסכימים לגבי הצורך לערוך בדיקות כימיות מקיפות נדירות של אחת לשלוש שנים לפחות, ולכלול, כפי שמוצע בתקנות החדשות, את כל אותם פרמטרים כימיים במי השתייה. עם זאת, אומר שלום גולדברגר, המהנדס הראשי של משרד הבריאות, כי הפרמטרים בהם מדובר כן נבדקו ביותר מ-90 אחוז מהבארות. חברת "מקורות"ן, הוא אומר, בודקת פרמטרים אלה כבר משנת 1994.
דבריו של גולדברגר אינם מרגיעים, אם קוראים סקר שפורסם לאחרונה, בהזמנת נציבות המים. בסקר זה נחשפה רמת זיהום גבוהה של כימיקלים שונים – בהם חומרים מסרטנים – באקוויפר החוף. הסקר נערך באזור התעשיה בדרך השלום בתל-אביב, שם פעל במשך שנים מפעל של התעשיה הצבאית (תע"ש), יחד עם מפעלים אזרחיים שונים, שעסקו במתכות. מפעלים אלה הזרימו שפכים תעשייתיים לנחל איילון, ומי הנחל חילחלו למאגר מי התהום. התוצאה: במי התהום נמצאו במספר מקומות חומרים מסיסים ומתכות כבדות רעילות, בריכוזים גבוהים בהרבה מהרמה המותרת. בבארות המים בנחלת יצחק ובגבעתיים נמצאו ריכוזים גבוהים במיוחד של חומרים רעילים.

מה מספרים לציבור?

ד"ר איריס כהן, מעמותת 'אדם טבע ודין', העוסקת באיכות הסביבה: "הציבור לא יודע על כל הדברים הללו, ועובדה זו מעידה על מינהל דיווחי לא תקין. משרד הבריאות מפיץ אמנם אחת לשנה דו"ח ארצי ברשויות המקומיות, ובו תוצאות הבדיקות; אחת לשלוש שנים מופק
גם דו"ח על איכותם הכימית של המים, אבל הציבור אינו מודע אליו, שלא לדבר על כך שהדו"חות עמוסים בנתונים ובשמות ואינם ברורים דיים".
בארצות-הברית, למשל, מקבלים צרכני המים הביתה דו"ח שנתי, ובו מידע מפורט על איכות המים שהם שותים. באוסטרליה מפעילה ספקית המים 'סידני ווטר' אתר אינטרנט, ובו דו"חות על איכות מי השתייה.
בארץ המצב יותר מסובך. המים לריכוזי הערים מגיעים ממקורות שונים, בתערובת לא אחידה, ולכן קשה להצביע על מקור ספציפי.
ישנה בעיה נוספת, המקשה על הדיווח: הבדיקות המיקרוביאליות הן יומיומיות, בעוד שחשבונות המים מגיעים לבתים אחת לחודשיים. המטרה היא שהמידע יועבר לציבור עם חשבון המים או חשבון הארנונה, ויכלול את פירוט כמויות החומרים הכימיים שנמצאו במים.
מול כל אלה עומדות שתי בשורות טובות: בקרוב יוקם מעין מרכז ארצי ממוחשב, שבו תתעדכן כל תוצאה של דגימת מים. המרכז יהווה בסיס להעברת מידע לציבור בצורה מסודרת. בקרוב גם תובא לקריאה ראשונה בכנסת הצעת חוק שיזם ח"כ אבי יחזקאל, לפיה תדווח העיריה לצרכן על איכות המים על גבי שובר התשלום.

ואם סיננת מים – זה טוב?

מקורות המים העיקריים בישראל הם הכנרת, שמימיה מועברים באמצעות המוביל הארצי; מי תהום, המועברים באמצעות קידוחים ממאגר החוף ('אקוויפר החוף'), מהכרמל בצפון עד רצועת עזה בדרום; ומאגר ההר ('אקוויפר ההר'), ממזרח למישור החוף, בין הכרמל בצפון ועד דרומית לבאר-שבע. מקור נוסף הוא מי מעיינות ונחלים, רובם באזור הגליל ורמת-הגולן.
אקוויפר החוף מורכב מאבן חול גירית ומכורכר, ובחלקו המזרחי נמצא מעל המורדות המערביים של אקוויפר ההר. חלק ניכר מאקוויפר ההר נמצא מתחת לשכבות אבן סדוקות. מי משקעים, או כאלה הזורמים על פני השטח, חודרים בקלות דרך השכבות הרכות לתוכו.
מי התהום בישראל מופקים מכ-2,900 קידוחי מים. ציבור האזרחים אינו יודע מה מכילים המים המגיעים אליו לברז, מה הרכבם, והאם מומלץ להרתיח אותם לפני השתייה.
סקר של הרשות לצרכנות העלה כי 30 אחוז מכלל הציבור הישראלי אינם שותים מי ברז, כלומר צורכים מים מינרלים או מים ממתקני סינון ביתיים. אותם 30 אחוז מעדיפים לשלם עבור כוס מים אחת עלות של פי אלף (!) מכוס מים רגילים. ואת המחיר הזה משלם הציבור עוד לפני שהוכח ששתיית מים מינרלים, או מים מטוהרים, היא דבר הכרחי.
בעמותת 'אדם טבע ודין' אומרים כי המסננים השונים מסוכנים לעתים לא פחות ממים עכורים, בעיקר כשאינם מטופלים ומתוחזקים כראוי. מכשירים אלה עלולים לפתח מצע חיידקים, שסכנתם גדולה מתועלתם.

תנו 100 מיליון, תקבלו מסנן

ואולי ניתן לסנן את המים מלכתחילה, בלי לאלץ את צרכני המים לרכוש מסננים ביתיים בעייתיים? – כאן טמונה בעיה, שלא לומר שערוריה, נוספת: העיכוב בהקמתו של מתקן מרכזי לסינון מי המוביל הארצי.
מי הכנרת הם, כאמור, מקור המים של המוביל, ואגן הכנרת, בהיותו מאגר מים עילי, חשוף מאור לזיהום. התוצאה: סכנה של התפתחות טפילי מעיים במים, כמו ג'יארדיה וקריפטוספורידיום. טפילים אלה כבר התגלו בעבר במי הכנרת, והטיפול היחיד המבטיח את הרחקתם, הוא מסנן סינון מרכזי.
מאחר ומשרד הבריאות אינו מבצע בדיקות לקביעת נוכחותם של הטפילים במי השתייה, דבר הימצאותם עלול להתגלות רק בעקבות התפרצות מגפתית. סינון המים יאפשר גם הפחתה בחומרי החיטוי למיניהם, שחלקם עלולים להיות מסרטנים.
המסנן, בעלות של 100 מיליון דולר, לא הותקן עד היום בגלל מחלוקתתקציבית בין 'מקורות' למשרד האוצר. כדי להתגבר על הבעיה, ניתן במשך השנים האחרונות ל'מקורות' אישור זמני לספק מי שתייה ברמת עכירות של עד 3 יחידות עכירות נפלומטריות, עלייה בשתי דרגות – שכן התקן הישראלי, משנת 93', התיר דרגת עכירות של יחידה אחת בלבד. בעולם המערבי, אגב, התקן הוא 0.2 יחידות.
בדצמבר 99' עתרה עמותת 'אדם טבע ודין' לבג"ץ, בדרישה לפסול את מי המוביל הארצי לשתייה, או לחילופין, להתאים את איכות המים לתקן הישראלי.
אבל בשבוע שעבר האריך משרד הבריאות, בשלושה חודשים נוספים, את ההיתר שניתן לחברת 'מקורות', לשאוב מים מהכנרת בתקן הפחות טוב. לפני כן סוכם בין משרד הבריאות למשרד האוצר, ששאלת מתקן הסינון תעלה בקרוב בוועדת השרים לענייני כלכלה.
המהנדס הראשי של משרד הבריאות, שלום גולדברגר, התנגד למתן ההיתר, בשל רמת העכירות במים. אם לא יוקם מסנן מרכזי, לדבריו, עלולה להתפרץ תחלואה שתפגע בעשרות-אלפי אזרחים. בחברת 'מקורות' מנסים להרגיע ואומרים כי "התקווה היא להקים את המתקן כבר בקיץ הקרוב, בעלות של כ-100 מיליון דולר". אגב, הפעלת המסנן תייקר את מי המוביל ב-20 אגורות למטר מעוקב.
אבל אם להסתמך על דברי משרד האוצר, החוששים מהתייקרות יכולים להירגע – המסנן לא יוקם בקיץ הקרוב. שם טוענים כי יש לעכב את הקמת המתקן, כדי שוועדה בינמשרדית תבחן אם יש הכרח בהקמתו. משרד הבריאות מתנגד בתוקף להקמת הוועדה. כך או כך, ב'מקורות' החליטו לא להקים את המסנן כל עוד לא מכיר האוצר בעלויות הנוספות שהוא יגרור.
אבל עו"ד אלונה קארו, מעמותת 'אדם טבע ודין', אינה רואה בהתייקרות בעיה. לדבריה, "עלות הטיפול המשוערת שתוטל על הצרכנים בישובים העירוניים, אם יוקם המסנן, תסתכם בשמונה שקלים לשנה לאדם – אם מחשבים את המחיר לפי נתוני 'מקורות', או 16 שקל לשנה, אם מחשבים על-פי נתוני משרד האוצר. סכומים אלה מגוחכים ובטלים בשישים לעומת התועלת הבריאותית שיפיק הציבור מסינון המים".
בתוספת תשלום שולית כזאת, היא אומרת, ירוויח הצרכן פעמיים: גם יתרון בריאותי וגם חיסכון בהוצאות על רכישת מים ממקורות פרטיים.

מה עוד ניתן לעשות לשיפור איכות המים?

בראש ובראשונה לאמץ את התקנות החדשות בנושא החנקות, ולהוסיף את הפרמטרים הכימיים לבדיקת האיכות. בנוסף, כדי לייצג את רמת החנקות, לעשות שימוש מושכל בדשן ולטפל טוב יותר בשפכים. ההמלחה של חלק מבארות החוף נובעת משאיבת יתר, ואותה ניתן למנוע באמצעות שאיבה מחושבת. וכמובן – להקים את המסנן המרכזי של מי המוביל הארצי.
דבר נוסף: להקים מערכות טיפול בשפכים בכל הארץ, ולשמור על אזורי מגן סביב קידוחים, בהם תהיה אסורה כל פעילות מזהמת. גם טיפול בקרקעות המזוהמות עשוי לעזור ולמנוע מצב של חדירת חומרים רעילים למי התהום.
בינתיים, מדברים גם על יבוא מים מטורקיה, כדי למנוע שאיבת יתר. השבוע נשלחה לשם משלחת ישראלית ראשונה, לבדיקת הנושא. המהנדס הראשי של משרד הבריאות אומר, כי הכוונה היא לייבא מטורקיה כמות של 50 מיליון קוב בשנה, בעלות של כ-40 מיליון דולר.
כמו תמיד, כאשר הבעיה בוערת, פתאום יש כסף ולא חשוב כמה. מחשבה ותכנון מוקדמים היו מונעים גם את בעיית המים וגם את ההוצאה הכספית האדירה.

 

"מים מסרטנים", מאת גולן יוסיפון

• ראו את הכתבה "מים מסרטנים" ובצעו את הפעילויות הבאות:
  • רשמו מי הוא מחבר הכתבה?
  • כתבו האם המחבר מוסמך לנושא?
  • מנו בטוש זוהר את המושגים שאינם מוכרים או מובנים לכם בכתבה. העתיקו אותם למחברתכם.
  • סמנו בטוש זוהר את המושגים המוכרים והמובנים לכם מידע קודם. העתיקו אותם למחברתכם.
  • סמנו בטוש זוהר את המשפטים החשובים ביותר בכתבה.
• ענו על השאלות הבאות: שימו לב לכל קטע בכתבה מופנית שאלה אחת.
  • עובדה ראשונה: המים שאנחנו שותים הם סכנה בריאותית חמורה.
    – רשמו שתי עובדות שהמחבר הדגיש בקטע זה.
  • האם המים שאנו שותים ראויים לשתייה? .
    – מהן "תקנות מי השתייה"?
  • מחיר הניקוי: 32 מיליון שקל בשנה.
    – באיזה מידה עומדים המים בישראל בתקן האירופאי?
  • איך בודקים, מה בודקים ומה לא?
    – באיזו תדירות (כל כמה שנים) נערכת בדיקה מקיפה ומלאה של איכות מי השתייה בישראל? האם תדירות זו מספקת לדעת כותב הכתבה?
  • מה מספרים לציבור?
    – דר' איריס כהן מאגודת אדם טבע ודין טוענת כי: "הציבור לא יודע את הדברים הללו", לאלו דברים היא מתייחסת?
  • ואם סיננתם מים זה טוב?
    – כיצד לדעתכם משפיעות העדויות על איכות המים על אמונו של הציבור הישראלי באיכות מי הברז מהם הוא שותה?
  • תנו 100 מיליון תקבלו מסנן.
    – מדוע חשוב לסנן את מי הכנרת?
  • מה עוד ניתן לעשות לשיפור איכות המים? דרגו את ההצעות לשיפור איכות המים לפי מידת חשיבותם לדעתכם.
• מהו לדעתכם המסר העיקרי של הכתבה.
• שימו לב כי הכתבה פורסמה בעיתון יומי ("ידיעות אחרונות"), כיצד עובדה זו עשויה להשפיע על המסקנות אותן תסיקו מהכתבה.