השפעת הבניה המואצת במישור החוף על המילוי החוזר של מי התהום

אורית בן צבי אסרף וניר אוריון

מבוא

חוקרים מן הטכניון, סוברים כי ציפוי המסלע החולי הבונה את מישור החוף בכבישים, מדרכות ובתים עלול להביא לאובדן של עד כשליש מכמות מי התהום הזמינים במישור החוף.
האם יש לתבוע את הפסקת הבנייה המואצת במישור החוף על מנת להציל את מי התהום?

מאגר מי התהום במישור החוף הינו אחד ממקורות המים החשובים של מדינת ישראל. הוא המשתרע לאורך רצועת החוף החולית מאזור בנימינה ועד לאזור עזה. חתך הסלעים בהם מצוי מי התהום בנוי משכבות של סלעים נקבוביים כגון חול שביניהם שכבות חרסית ואבן חול גירית (כורכר). הגשמים הם המקור העיקרי למילוי מאגר מי התהום. כמות הגשמים השנתית המחלחלת למאגר מי התהום מכונה "המילוי החוזר". מדוע זקוק מאגר מי התהום למילוי חוזר? מה גורם לו לאבד את מימיו? מי התהום אינם מצויים במאגרים סגור ומנותקים אלא נמצאים בתנועה, אמנם איטית ביותר, אך הם נעים דרך נקבוביות הסלעים. במישור החוף נעים מי התהום מהשפלה אל החוף ומתנקזים אל הים התיכון. אולם, התהליך הטבעי של זרימת מי התהום לים הינו קטן מאד ואף זניח בהשוואה לכמות מי התהום העוזבת את המאגר כתוצאה משאיבת מים על ידי האדם.
כמות המים הנשאבת ממאגר מי התהום במישור החוף נאמדת בכ – 418 מיליוני מ"ק בשנה. כמות זו מהווה כ17%- מתצרוכת המים של מדינת ישראל לחקלאות, תעשייה וצריכה עירונית-ביתית. מאגר זה מספק מים לריכוזי האוכלוסייה הגדולים במדינה (גוש דן וישובי מישור החוף).

כיצד משפיעה הבנייה המואצת על כמות מי התהום במישור החוף?

כיום קיימת סכנה גדולה לאיבוד חלק ניכר ממי המילוי החוזר באזור מישור החוף. על שטחי החולות והחמרה נבנו בשנים האחרונות שכונות רבות. לדוגמא, בראשון לציון כוסו כבר מרבית אזורי החולות בבנייה צפופה למגורים ולמסחר, נסללה רשת צפופה של כבישים ומדרכות ולא ירחק היום ובראשון לציון, אשדוד ואשקלון יכוסו פני השטח במעטה בלתי חדיר למים של אספלט ובטון (כפי שכבר התרחש בתל-אביב, חולון ובת-ים).
כיום, מכוסים כבר כ30%- משטחי החלחול והעשרה הטבעית של מאגר מישור החוף בשטח בנוי. בהנחה שמרבית הגשם היורד עליהם מנוקז לנחלים או ישירות לים, דרך מערכות הובלה עירוניות, הרי שמדובר בהפסד של מיליונים רבים של מטרים מעוקבים מים לשנה. ישנן הערכות כי בין השנים 2000 – 2010 תגדל אוכלוסיית מישור החוף עד לכדי שלושה מיליון נפש, והכיסוי בשטח הבנוי שאינו מאפשר חילחול יגדל לכדי – 50% משטחי החלחול הזמינים. טבלה 1 מתארת את ההפסד הצפוי למשק המים בישראל כתוצאה מהאצת תהליך הבינוי במישור החוף.
כיסוי מישור החוף לכדי 50% מהשטחים המחלחלים עלול לגרום לאובדן של כ108- מיליון מ"ק שנה, שהם כשליש מהכמות השנתית אותה ניתן להפיק ממאגר החוף.
לסיכום, כתוצאה מתהליכי העיור המואצים במישור החוף, זורמים מי גשם רבים על פני משטחי האספלט והבטון אל הים, במקום לחלחל לתוך החולות ולחדש את מאגר מי התהום. אחוז משמעותי של מים זמינים הולך לאיבוד מבחינת תושבי מדינת ישראל.

טבלה 1: ההפסד הצפוי למשק המים בישראל כתוצאה מהאצת תהליך הבינוי במישור החוף.

שנה	כיסוי שטח בנוי במישור החוף באחוזים	כמות המים שאקויפר החוף מפסיד בשנה	כמות מים שאקויפר החוף מפסיד באחוזים
2000	30%	60 מיליון מ"ק	20%
2020	50%	100 מיליון מ"ק	33%

מה קורה למי הגשמים שאינם מחלחלים?

בחורפים האחרונים אנו עדים לעליה בארועי שטפונות בישובי מישור החוף. מי הגשמים שאינם יכולים לחלחל נקווים וזורמים על פני השטח, מכונים "נגר עילי".
בנייה צפופה בעיר ללא מערכת ניקוז מתאימה או קיומן של תעלות ניקוז שאינן מתוחזקות כהלכה, גורמים לכך שמערכות ניקוז אלו מתמלאות בעקבות ירידת כמות קטנה יחסית של גשם ומציפות את הרחובות (תמונה 1). כמויות גדולות של נגר עילי עלולות לגרום לבעיות תחבורה. השטפונות גורמים לקשיים להולכי הרגל ולנהגים, פוגעים בכבישים, מציפים את מערכת הביוב ולעתים גם מציפים דירות. על מנת למנוע הצפות נבנה בכל אזור עירוני מערכת ניקוז המכילה רשת מסועפת מאוד של צינורות ניקוז המנתבים את המים אל מחוץ לעיר ובדרך כלל, אל תעלות המגיעות בסופו של דבר אל הים מבלי לתת את הדעת שמדובר בבזבוז משאב יקר – המים.

תמונה מס' 1:
נגר עילי באזור תעשייה בגוש דן.

בנוסף לבעיית השטפונות נמצא הנגר עילי בשטח עירוני בסכנת זיהום גבוהה מאד, זאת, מאחר והפעילות האנושית בשטח עירוני יוצרת על פני השטח משקעי שמנים ודלקים, מתכות כבדות, רעלים אורגניים וחיידקים. כבישים הם התורמים העיקריים למזהמים שריכוזם עולה עקב דליפות ותאונות. נגר עילי באזורי תעשייה נחשב כמזוהם יחסית ומתכנני ערים רבות מעדיפים להרחיקו מאזור החילחול של מי התהום על מנת לא לסכן את איכות מי השתייה בעיר. כך מנוקז הנגר העלי אל גופי מים טבעיים כגון נחלים והמזהמים שבו פוגעים במערכת האקולוגית.
אולם הפתרון לבעיית זיהום הנגר העילי אינו ויתור על כמויות מים גדולות שיכלו לחלחל למי התהום, אלא איסוף מי הגשמים ברמת המוסך, המפעל באזור התעשייה ולהפרידם ממערכת הנגר העירונית.

האם יש לתבוע את הפסקת הבנייה המואצת במישור החוף על מנת להציל את מי התהום?

מחקרים הידרולוגיים צופים ירידה משמעותית במאגר מי התהום וגידול של 40% בכמות הנגר העילי בעקבות הפיתוח העירוני. האם יהיה נבון לתבוע את הפסקת המשך הבנייה המואצת במישור החוף על מנת להציל את מי התהום ?
כיום לא יהיה זה סביר לדרוש זאת, שכן אזור זה הינו המבוקש ביותר למגורים במדינה ולא ניתן יהיה למנוע מאזרחים המעוניינים את המגורים במישור החוף (אגב, כבר כיום מכיל אזור זה כ90%- מאוכלוסית מדינת ישראל).
האטת החלחול והגברת הנגר העילי נובעים בדרך כלל מתכנון עירוני לקוי. כיום נוהגים אדריכלים ומתכנני הערים לתכנן גגות, משטחי חנייה, מדרכות וכבישים, ברצף המתמשך ללא הפסקה על פני מאות מטרים ועד קילומטרים. חומרי הבנייה הנפוצים הם בטון, מרצפות ואספלט שאינם מחלחלים. אפילו בעת ששותלים עצים בשדרות עירוניות מותירים, לעיתים קרובות, רצועה צרה של קרקע בלבד לחלחול המים (תמונות מס' 1 ומס' 2).

 

תמונה – 1. עץ במגרש חנייה מאספלט ללא אפשרות לחילחול המים

 

 

 

 

 

תמונה – 2. עץ בתוך אספלט במגרש חנייה לשלולית הגשם אין גישה אל העצים במגרש החנייה.

 

 

 

 

 

תמונה – 3. גינה ציבורית גבוהה בכ – 60 ס"מ מהאזור אותו היא אמורה לנקז.

 

 

 

 

 

תמונה – 4. ניקוז אזור מגורים אל תעלת בטון ולא אל הגינה הציבורית הסמוכה.

 

 

 

 

במקרים רבים ממוקמות גינות ציבוריות קטנות כאדניות המשתלבות בתוך מדרכה (תמונה 3). המים שאינם יכולים לחלחל לעומק מתנקזים אל הכביש ולעיתים מהווים מטרד להולכי רגל ולמכוניות.
מים אלו מגיעים בסופו של דבר לתעלות ניקוז המובילות אל הים, למרות שישנם אזורים פתוחים המאפשרים חלחול, אליהם היה ניתן לנקז את המים (תמונה 4). בפרק הבא נסביר כיצד עשוי תכנון עירוני נכון יותר עשוי למזער את הנזק ולהפחתה משמעותית בתוספת הנגר העילי.

פתרונות אפשריים (לבעיות הקטנת החלחול והגברת הנגר העילי במישור החוף).

על מנת לצמצם את הנזק הנגרם למשאב מי התהום, מומחים טוענים כי רצוי לתכנן ערים ושכונות מגורים בצפיפות הקטנה מהצפיפות בה בונים כיום. מבחינה כמותית מציעים המומחים כי השטח העירוני יכסה לא יותר מ 59% מהשטח כולו, כך שיוותרו לפחות 41% מהשטח העירוני כשטחים פתוחים המאפשרים חלחול מים. לצורך כך, יש להגביל בינוי, סלילת כבישים, קניונים ושטחי מסחר ובמקביל לעודד תוספת רצועות ירוקות של גנים ופארקים המאפשרות חלחול מים באופן טבעי. לאזורים אלו יש ערך מוסף מכיוון שהם מתאימים לנופש ולפעילות פנאי.
תכנון ברמת העיר צריך להציע פתרונות לבעיית חלחול המים. לדוגמא,

• יש לשאוף כי מגרשי משחקים מרוצפים, כיכרות ואף מדרכות ינוקזו לעבר "רצועות ירוקות" מחלחלות.
• בניית מדרכות ממרצפות משתלבות מחומר מחלחל.
• הקפת העצים ברחובות בטבעת של קרקע חשופה ברוחב של חצי מטר לפחות, שתאפשר חלחול .
• מיקום הגינות הירוקות במפלס נמוך מהכבישים ומדרכות, כך שהם יוכלו להוות להם אזור מנקז המאפשר חלחול.

ניתן לשפר את חלחול המים אף ברמת הבית הבודד. מכיוון שמרזבי הגגות מובילים מים במקרים רבים אל המדרכות תורמים הגגות כמות גדולה מאוד של נגר עילי. על מנת להקטין את הנזק הנגרם על מרזבי הגגות צריכים להיות מופנים אל הגינה ולא אל הרחוב.

הבינוי המואץ במישור החוף מפגש של ניגוד אינטרסים.

עם הגידול באוכלוסיית מדינת ישראל קשה למנוע את התרחבות השטחים העירוניים. בעיית הבנייה המואצת במישור החוף ופגיעתה במשאב מי התהום כמו נושאים סביבתיים אחרים מפגישה אינטרסים שונים ומנוגדים. מצד אחד של המתרס עומדים אלו המבינים כי מים הינו משאב מתכלה ומתנגדים לבנייה המואצת משיקולים חברתיים-סביבתיים. לטענתם ההחלטה על הגבלת כיסוי השטח הבנוי תשפר את איכות החיים בהווה באמצעות קיומם של שטחים פתוחים למטרות נופש ופנאי ותסייע לשמור על משאב המים גם לדורות הבאים.
מנגד עומדים בעלי הקרקע ואילי הנדל"ן המעונינים בפיתוח מואץ של הקרקע, מאחר ומדובר כאן בשטחים שעלותם נאמדת במיליונים רבים. יש מהם טוענים כי לישראל יש מים למכביר, אך הם מבוזבזים למטרות לא "כלכליות" כגון חקלאות. אחרים טוענים כי תמיד יהיה ניתן להתפיל מים לצורך שתייה ולמעשה לא קיים מחסור במים במדינת ישראל.
גורם נוסף בויכוח הציבורי הינו ציבור רחב ביותר של אזרחים המעונינים לגור קרוב ככל האפשר למרכז מדינת ישראל, בעיקר, משיקולי פרנסה.
בשלב זה נראה כי שיקולים סביבתיים וחשיבה לעתיד אינם מהווים עדיין שיקולים מרכזיים בקרב מעצבי מדיניות כגון שרים, חברי כנסת וראשי ערים.
כיום, לכאורה לא קיימת בעיית מים משמעותית לאזרחי משור החוף. אולם, אם ימשך הפתוח העירוני בקצב הקיים כיום, יתכן מאד שבעוד כ20- שנה, כאשר נערים ונערות הלומדים כיום בחטיבת הביניים יהיו הורים לילדים, נעמוד כולנו בפני בעיית מים חריפה. חשוב להדגיש, שיתכן ולא תהיה בעיה ואולי, כפי שטוענים אחדים, ימצאו בעתיד פתרונות טכנולוגיים פשוטים וזולים לזמינות מי השתיה. …אך, אם לא? האם יכולים תלמידים, אזרחי המחר, לסמוך, כי כיום ננקטות כל הפעולות, להבטיח לילדיהם מים ראויים לשתייה?

בביליוגרפיה:

1. בר אור, ישעיהו. 1997. פרסום המשרד לאיכות הסביבה.
2. גלר ירון. על העיר ועל המים. מסע אחר. אפריל 98 גיליון 79.
3. קלי, אלישע. משאב במחסור – המים בישראל ובאזור.1997. הוצאת המכון לחקר המים, הטכניון.