1. פיתוח תקליטור הניתן לכתיבה (הכנסת מידע) על-ידי המשתמש. דגמים ראשונים הופיעו בשוק.
2. פיתוח קורא תקליטורים שניתן לאחסן בו מספר רב של תקליטורים, והוא יודע לחפש בכולם יחד. דגמים ראשונים הקוראים מחסנית של 6 תקליטורים יצאו לשוק לאחרונה.
3. שיפור אמינות התקליטור כאמצעי איחסון מידע לטווח ארוך, באופן שיאפשר לבטל את הצורך בשמירת הנייר המודפס בארכיונים רבים. החלפת הפוליקרבונט בזכוכית, וציפוי בזהב במקום אלומיניום ישפרו את האמינות בסדרי גודל.
4. שיפור קצב העברת המידע מהתקליטור למחשב.
   בשנת 1994 הוכפלה מהירות הקריאה בתקליטורים, והתקן המינימלי הוא של "מהירות כפולה" השווה ל- 300 [KBytes/s]. זאת לעומת מהירות הקריאה של תקליטורי המוסיקה שהיא 150 [KB/s].
   בשנת 1996 רוב כונני התקליטורים למחשב יכולים לקרוא במהירות פי 4 שפירושה קצב של 600 [KB/s].
   בשנת 1998 רוב כונני התקליטורים פועלים במהירות במהירויות פי 24.
5. שיפור זמן הגישה למידע בתקליטור.
   זמן החיפוש אחר הנתון הנדרש נמדד במילישניות [msec].

זמן הגישה הממוצע במכשירים הטובים הנמצאים בשוק הוא של: 100-400 מילישניות.