בשנת 1842 הציע יצרן שעונים סקוטי, בשם אלכסנדר ביין (Alexander Bain), מכשיר לשליחת תמונות באמצעות חשמל. המכשיר היה מבוסס על פעולה בו זמנית של סגירת מעגל חשמלי בצד המקבל, ביחד עם הצד השולח, תוך כדי סריקת התמונה.

הסריקה בוצעה באמצעות מטוטלת, שגרמה לחוד מתכתי לעבור על שורה לרוחב התמונה, במקביל לכך, שלאחר סריקת השורה, ירדה התמונה שורה אחת למטה. המערכת מתוארת באיור:

בכל נקודה בה היה איור, נוצר מגע חשמלי, ונשלח דרך קווי הטלגרף למקלט. שם נוצר פולס חשמלי שיצר נקודה על נייר הרגיש לצריבה חשמלית.

העברת תמונות בקווי טלפון החלה בתחילת המאה העשרים בתהליך הנקרא Wire photo, ושימשה להעברת צילומים לפירסום בעיתונים. תמונות אלו התקבלו בכושר הפרדה נמוך, והיו מורכבות מנקודות שניראו בתצלום. מערכות אלו השתמשו בתוף מסתובב עליו הונחה התמונה. תא פוטו חשמלי סרק את כמות האור המוחזרת מהתמונה, ותרגם אותה לאות חשמלי שהועבר בפקס.

בשנות ה 60 החלו להופיע מכשירי פקס, אלא שעלות העברת תמונה הייתה גבוהה, ומשך העברת כל תמונה נמשך זמן רב.

בשנות ה 70 פותחו האפשרויות לדחוס את המידע האגור בתמונה, ובכך הושגה הקטנה משמעותית בזמן הנדרש להעביר תמונה. עסקים רבים החלו להשתמש במכשירי פקס. חברת זירוקס (Xerox) פיתחה את מכשירי "ההעתקה מרחוק" שהעבירו תמונות בכושר הפרדה טוב, אלא שמכשירים אלו היו גדולים, יקרים, ומסורבלים. עם הקטנתם, ועם קבלת תקני תקשורת עולמיים להעברת פקסים, החל השימוש ההמוני במכשירים אלו.

החל משנות ה 80, גברה הפופולריות של מכשירי פקס, ובסוף המאה העשרים היו בשימוש מעל 100 מיליון מכשירים, הועברו בשנה מעל 400 ביליון דפים, ועלות השימוש במכשירי פקס בחברות הגיעה לכ 30% מעלות השימוש בטלפון.

במאה ה 21 כנראה ייעלם מכשיר הפקס העצמאי, ויתאחד במכשיר תקשורת כולל להעברת: טלפון, וידאו, תמונות, דואר אלקטרוני, וכו'.