הזדהמות מקורות המים בעולם והעלייה בצריכה יכולים להוביל לחיכוכים בין מדינות הצורכות מים מאותו נהר. לדעת מומחים סכנה כזו מוחשים במיוחד באסיה ובמזה"ת.

ככל שגדלה צריכת המים בעולם, וככול שמקורות מים הולכים ומזדהמים, גוברת הסכנה שהשליטה עליהם תהיה עילה למלחמות. באזהרה זאת יצא לאחרונה קלאוס טפפר, המנהל החדש של תוכנית הסביבה של האו"ם (יונ"פ), שכיהן בעבר כשר הסביבה של גרמניה. סכנה זו מוחשית במיוחד, לדעת, במזה"ת ובאסיה.
הסכנה נובעת בעיקר מכך, שכמצית מתושבי העולם חיים במדינות שנאלצות להתחלק במים עם שכנותיהן: גידול צריכת המים של מדינה באפיקו העליון של נהר עלול לפגוע בכמויות המים העומדות לרשות מדינה באפיקו התחתון. המרכז לעיונים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון סימן ב- 1994 כעשרה אזורים שהוקמו בהם סכרים לעצירת זרימתו של נהר כדי לשאוב חלק ממימיו. יש כיום כ- 40 אלף סכרים כאלה בעולם, ומדי יום נוסף עוד סכר.
מצרים, למשל, תלויה כמעט כולה במי הנילוס, וממשלתה כבר איימה כי תאסור מלחמה על כל מדינה לאורך אפיקו העליון של הנהר, שתקים סכרים אשר יפחיתו את זרימת המים באפיקו התחתון. אם אתיופיה, למשל, תשקה במי הנילוס הכחול הנובע בשטחה מחצית מאדמותיה הראויות לעיבוד, תפחת כמות המים שתגיע למצרים ב- 15%. בוועידה על חלוקת מימיו של הנילוס הכחול, שנערכה אשתקד, התלהטו מאוד הדיונים בין נציגי שתי המדינות.
סוכנות הביון המרכזת של ארה"ב סבורה, כי אינטרסים ובעיות של מים במזה"ת חמורים יותר מאשר בכל איזור אחר בעולם, ומנהל של מכון הידרולוגי בגרמניה טוען, כי ישראל כבשה את רמת הגולן בעיקר כדי לזכות בשליטה על מקורות הירדן. הקמת סכר אתאתורק בדרום-מזרח תורכיה, למשל, מהווה גורם לסכסוך מתמיד במן ממשלת אנקרה ובית ממשלות דמשק ובגדאד, בגלל החשש מצמצום בכמות מימי הפרת שמגיעה לשטחיהן של סוריה ועיראן. ליתר זהירות, הציבה תורכיה ליד הסכר טילי קרקע-אוויר.
דוגמה אחרת: בנגלדש מאשימה את ממשלות דלהי וקדמנדו, כי השטפונות הפוקדים אותה נובעים, בין השאר, מבירוא יערות במרומי הרי ההימליה בהודו ובנפאל, שבעקבותיו קטנה כמות הגשמים הנספגים באדמה וגדלה כמות מי הנהר. המדינה העניה גם העלתה בפני מוסדות האו"ם את הבעיה של הקמת סכר בארקה על הגנגס, בשטח הודו. חומר נפץ ביחסי הודו ופקיסטאן טמון במימי האינדוס וכן במימי המקונג, בגלל כוונתה של תאילנד לסכור את חלקו העליון של הנהר, דבר שיפגע בקמבודיה ובווייטנאם.
בעוד שהביקוש למים בעולם גדל כל העת, עקב גידול האוכלוסייה, העיור ושינויים בהרגלי התזונה, אין כמעט אפשרות להגדיל במקביל את ההיצע. נותרה רק דרך אחת לגשר על פער זה – חיסכון בצריכת המים, בעיקר בחקלאות, הצורכת היום כ-7% מכלל צריכת המים בעולם. יותר משליש ממצרכי המזון בעולם גדלים באדמות שלחין, אולם רק 40% ממי ההשקיה מגיעים לצמח עצמו – והשאר מתבזבז על ידי התאדות וספיגה בלתי מועילה בקרקע. את ההפסדים האלה אפשר לצמצם כדי חצי, סבורים המומחים למים, בעזרת מיתקני היי-טק ממוחשבים כגון אלה הפועלים כבר בישראל.
בזבוז משווע נהוג גם בערים, בעיקר בגלל קווי צינורות דולפים. חור בקוטר של חצי מ"מ פירושו דליפת מים של 15 אלף ליטר בחודש. חלק גדול מן המים הנצרכים יכולים לשמש בשימוש חוזר – אך בפועל ממחזרים רק כ- 5% מהם.
לפי אומדן של הבנק העולמי דרושה השקעה של כ- 600 מיליארד דולר בעשור הקרוב כדי להפחית את מצוקת המים בעולם. הדעה הרווחת היום היא, שסכום כזה אפשר לגייס רק ממקורות פרטיים. דבר זה מצריך שינוי במדיניות המים, כגון ביטול הסובסידיות למים, המעודדות בזבזנות. מומחה למים מאוניברסיטת קורנל במדינת ניו-יורק חישב ומצא, שאיכר בפקיסטאן משלם בעד מימיו רק 13% מעלותם הריאלית, ואיכר בקליפורניה – רק 2%. בתנאים כאלה אין שום סיכוי להניע חקלאים לחסוך במים וכך לצמצם את המחסור הגובר.