בשנת 1917 הראה אלברט איינשטיין במאמרו: "התיאוריה הקוואנטית של הקרינה" את עקרון הפליטה המאולצת, ובכך הניח את הבסיס התיאורטי של פעולת הלייזר. במאמר זה דן איינשטיין באינטראקציה של קרינה אלקטרומגנטית עם אטומים, יונים ומולקולות. המאמר מנתח את תהליכי הבליעה והפליטה הספונטנית של אנרגיה, ותוך שימוש בעקרונות תרמודינמיים מוביל למסקנה שבנוסף לתהליך הבליעה והפליטה הספונטנית, חייב להיות תהליך שלישי של אינטראקציה – פליטה מאולצת.

בשנת 1954 הצליחה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קולומביה שבראשה עמד צ'ארלס טאונס (Townes) להפעיל מתקן שהגביר קרינת מיקרוגל באמצעות התהליך של פליטה מאולצת.

המכשיר נקרא על פי ראשי התיבות באנגלית של עיקרון פעולתו:

MASER – "Microwave Amplification by Stimulated Emission of Radiation".

או בעברית:

מייזר – "הגברת מיקרוגל באמצעות פליטה מאולצת של קרינה".

בשנת 1958 פרסמו צ'ארלס טאונס (Townes) וארתור שוולו (Schawlow) את המאמר הראשון המתאר את הרחבת עקרונות הפעולה של המייזר לתחום האופטי (Light) של הספקטרום האלקטרומגנטי, ומכאן השם המקובל:

LASER – Light Amplification by Stimulated Emission of Radiation

או בעברית:

לייזר – "הגברת אור באמצעות פליטה מאולצת של קרינה"

ראשי התיבות של השם "לייזר" מרמזים על עקרון הפעולה של מתקן זה. אלא, שהגדרה זו שהיא נכונה מבחינה פיזיקלית, אינה מסבירה הרבה לקורא שאינו בקיא בנושא.