הלזירה באדי הנחושת התגלתה בשנת 1966, ומיקדה תשומת לב עקב יעילותה הגבוהה יחסית, ועוצמתה. היעילות המושגת כיום היא של כ- 1%, ויחסית ללייזרים בתחום הנראה זוהי יעילות גבוהה.

הלייזרים המסחריים הראשונים מסוג זה הופיעו בתחילת שנות ה- 80.

לייזר אדי נחושת הוא בעיקרו שפופרת אשר בשני קצותיה חלונות, והיא מלאה בתערובת של גאז אציל ואדי נחושת.

השפופרת בתוכה מצויה הנחושת, בנויה מחומרים קרמיים העמידים בטמפרטורות גבוהות כגון: אלומינה או זירקוניה.

קוטר השפופרת 10-80 מ"מ, והיא מכילה גאז נאון בלחץ של: 25-50 טור.

התווך הפעיל בלייזר זה הוא אדי המתכת נחושת.

על מנת ליצור ריכוז מספיק של אדי נחושת, יש לשמור על טמפרטורה גבוהה בה מתאדה כמות מספיקה של אטומי נחושת.

לחץ האדים של הנחושת הוא כ- 0.1 טור, והטמפרטורה הנמדדת על השפופרת היא: 1400-1500°C.

טמפרטורת ההיתוך של נחושת היא 1083°C, ובטמפרטורות גבוהות מטמפרטורת ההיתוך נפלטים אדי נחושת מן הנחושת המותכת.

משתמשים בנחושת טהורה במצב מוצק, אותה מניחים במרכז השפופרת לפני שממלאים את השפופרת בגאז הנאון.

• בהשפעת ההתפרקות החשמלית, מתחמם חלל השפופרת.
• עם עליית הטמפרטורה, מתאדה הנחושת המוצקה לאדים הממלאים את חלל הלייזר.
• בעת פעולת הלייזר הגאז מיונן בחלקו.
• במשך פעולת הלייזר נעים אדי הנחושת לכיוון קצות השפופרת ומתעבים שם (מכיוון ששם קר יותר).

כתוצאה מכך, מתדלדל מלאי הנחושת בחלל הלייזר ויש לחדשו אחת לכמה מאות שעות הפעלת הלייזר.