לולות המכילות סולפנילאמיד היו תרופה, שעד שנת 1937 שימשה לריפוי דלקות גרון כתוצאה מזיהום חיידקי (סטרפטוקוקוס מסוג A). היות שקשה לתת גלולות לילדים קטנים ולתינוקות, ודווקא אוכלוסיות אלה רגישות לדלקות גרון, חלה עליה בביקוש לפיתוח נוזל (סירופ) של התרופה.

רוקח של החברה מסנגיל (Massengil) בדק ומצא, שהתרופה סולפנילאמיד מתמוססת היטב בחומר דיאתילן גליקול. מעבדת החברה בדקה את הנוזל שהוכן מבחינת טעם, מראה והתמוססות ומצאה אותם מספקים. הנוזל הופק מיד בכמויות גדולות והופץ ברחבי ארה"ב.

רעילות הנוסחה החדשה לא נוסתה. החוק באותה תקופה לא דרש זאת. מכירת תרופה רעילה נחשבה כמזיקה לשמה הטוב ולעסקיה של החברה המפתחת, אך היא לא נחשבה למעשה בלתי חוקי.

היות שלא נעשו מחקרי רעילות של הנוזל החדש, ואף לא נבדקה הספרות המקצועית לגבי החומרים שנעשה בהם שימוש, הרוקח שיצר את הנוזל החדש לא שם לב לתכונה משמעותית של דיאתילן גליקול, והיא שהוא רעל קטלני.

כתוצאה משווק התרופה מתו ברחבי ארה"ב למעלה ממאה אנשים מהרעלת דיאתילן גליקול. לאחר מבצע מייגע של איסוף כל בקבוקי הסולפנילאמיד הנוזלי שונה החוק, וחברות התרופות חויבו לבדוק רעילות של תרופות חדשות בספרות המקצועית ובניסויים מקדימים, (רצוי בבעלי חיים, וכיום גם בתרביות תאים), לפני שיווק התרופה.