על האטומים ועל הריק

הואיל ובסופו של דבר אנו למדים מכאן, שטובה מאחרות נראית דעת האנשים האומרים, שהאטומים הם החומר הראשוני והכולל של כל הדברים כולם, ראוי שנתחיל בדבריו של אנאפונימוס כלשונו. והוא לאחר שהקדים ואמר: 'אין לך דעה כוזבת עד כדי כך שאין בה עירוב של מקצת אמת. אבל על-ידי העירוב בכזב הזה הדבר מתעמעם' הוא מוסיף:'ומה שאמרו תלמידי אפיקורוס, שהעולם עשוי מאטומים, אמת דיברו; אבל מה שאמרו, שאטומים אלו היו קיימים בלא התחלה ומרחפים מפוזרים בריק גדול, ולאחר מכן נתלכדו לארבעה גופים גדולים, דבר זה בדיה הוא'. וזה טוב, אני אומר; שהרי מדברים אלו ברור, שאין מה שמעכב מלטעון, שחומר העולם וכל הדברים שבו עשוי מאטומים, ובלבדשיסלקו מטענה זו את החלק הכוזב. לפיכך כדי שנכוון לגופו של עניין אנו אומרים תחילה, שיש לבטל מה שאמרו, שהאטומים נצחיים ולא נבראו, וכן שאין סוף למספרם ואף לצורותיהם. ואם כך הדבר, הרי אפשר להודות, שהאטומים הם החומר הראשון שברא אלוהים בראשית, בכמות מוגדרת, וממנו עשה את העולם הנראה הזה; עליו פקד ולו הניחלהתגלגל בחליפותיו בזו אתר זו, ומהם מורכבים בסופו של דבר כל הגופים. וברור שכך אין בדעה כגון זו כל רע, שאין לו תקנה; שהרי גם אריסטו ואחרים צריכים תיקון, שגם לפי דבריהם החומר הוא נצחי ולא נברא, ולפי מקצתם הוא אף אינסופי; ובינתיים גם זה מועיל, שעל-ידי כך מתבאר יפה עניין החיבור והפירוד לעקרונות ראשונים; כיצד כל דברהוא גופני ומוצק; ובאיזה אופן הוא נעשה גדול או קטן, קלוש או צפוף, רך או קשה, חד או קהה. וכו'. שהרי ברור, דברים אלו ואחרים כיוצא בהם, אינם מוחוורים כל-כך לפי שאר הדעות, שלפיהן החומר נחשב גם כנחלק לאין-סוף וגם כדבר שהוא או כולו בכוח, כפי שהם אומרים, או בעל צורה ועם היותו כך, הרי מספר צורותיו הוא קטן מדי, והוא מחונןבתכונות ראשוניות ומשניות, אלא שאינן מספיקות לריבוי הדברים או שאינן תואמות אותו, כפי שגלוי מן העיונים שלנו.

לאחר מכן אנו אומרים, שיש לבטל מה שנאמר על האטומים, שיש להם כוח המניע אותם מעצמם, או תקיפה, וכן תנועה שבה הם נעים ונדים לכל עבר מימות עולם, ועדיין הם מיטלטלים בה עד היום; ואפשר להסכים, שהאטומים מונעים ומופעלים בכוח המניע והמפעיל, שנתן בהם אלוהים בשעת בריאתם, ושבו הוא עדיין מפעיל אותם במידה שעל-ידישהוא מקיים הכול, וכך הוא מסייע עם פעולתם של כל הדברים. ובאמת, על-פי דרך זו מוצאת לה תיקון דעה שממין זה, כשם שיש לתקן את האחרות החולקות לחומר תנועה ופעולה, כגון זו הקרויה אפלטונית והיא אומרת, שהחומר היה נע ונד מעולם בלא חוק עד שהוטל על תנועתו סדר ביד היוצר. ( אגב אורחא, דבר זה נראה כנצחיות התנועה ועל כןמצרף אריסטו את אפלטון עם לבקיאפוס, אבי תורת האטומים, משום ששניהם אמרו: יש תמיד תנועה). ובאמת יש ערך מה גם בדעה זו, שהיא כמבארת את המקור ואת השורש הפנימי, שממנו יוצאת כל תנועה וכל פעולה שבסיבות הקרויות שניות, בזמן שביאוריהם של האחרים אינם יפים בשום פנים במידה השווה ובייחוד בקשר לאותה צורה, שלפידעתם היא ראשית כל-תנועה וכל-פעולה; ואמנם הם ביקשו להוציא כל מה שהוא בגדר ישות מכלל החומר, שהם מציגים אותו כדבר עצל לגמרי וריק מכל כוח המניע והפועל. בינתיים ראוי לדעת, שכך נראה העניין בעיני אפלטון, שאף-על-פי שלא השתמש בשם אטומים, תיאר את החומר בתכלית זעירותו, לא כניתן להשגה בחוש, אלא בשכל, וכך הואאומר על החלקיקים הזעירים הללו: 'ואשר למספריהם, תנועותיהם ושאר תכונותיהם תיכנם האל שיהיו מתאימים בכול במידה שהניח הטבע הנכנע להכרח' וכו'.

על-פי הדברים הללו אפשר לומר, שבראשית ברא אלוהים אטומים במניין כזה כפי שנצרך ליצירת כל העולם הזה כולו. ולא שצריך היה אלוהים לברוא בנפרד אטומים כדי שיחזור וילכדם לחלקים גדולים מהם וגדולים מן הגדולים, שמהם יוקם לבסוף העולם; אלא שברא גוש חומר, שיכול להתפרד לחלקיקים, וכך הריהו כמחובר מחלקיקים זעיריםוראשוניים, וכאילו ברא יחד עם הגוש הזה את החלקיקים עצמם. ואף אפשר להניח, שכל אטום ואטום קיבל מיד אלוהים הבורא את גודלו או כמותו, תהא קטנה אשר תהא, ואת צורתו וכל זאת באין-סוף אופנים; וכן כוח לנוע כפי שהולמו, להיטלטל ולהתגולל, כן גם להיחלץ ולבצבץ, לפרוץ, לפגוע, לעצור, לחזור; וכנגד זה להיאחז זה בזה, להקיף,ללחוץ, לדבוק וכו', כפי שראה לצורך כל התכליות והפעלים, שגזר אז. יש להניח הלאה, שבשעה שציווה אלוהים על הארץ ועל המים בראשית להצמיח ולהוציא צמחים ונפש חיה, עשה כמין בית זרע לכל הדברים הנולדים, כלומר: הוא צירף מאטומים נבחרים את זרעיהם הראשונים של כל הדברים, שעתידים לצאת מהם על-ידי הולדה. הזרעים הללונפזרו בכל תחום הדברים הנולדים, אבל לא בשווה, ולא בכל מקום, אלא במידה הראויה לכל מקום. על כן, אף על-פי שגם הזרעים עצמם ניתנים לפירוד לאטומים שלהם, הרי יכולים גם האטומים המתנגשים זה בזה לחזור ולהצטרף בנקל לזרעים, כאילו הם ממין שווה ומתיישבים זה עם זה מפאת הרכבותיהם ותולדותיהם. ואף זה אפשר להניח, שמכאןנפתחה שורת ההולדות והכליות הנשמרת עד היום הזה ועתידה להשתמר גם להבא; וזה שקיים קיבוץ של אטומים שאינו כלה, והוא המפיק תמיד חומר ליצירת גופים וכן את התנועה, או הסיבה שבגללה הם נוצרים. ונראים הדברים הללו, שאפשר לבארם בהרבה דרכים; ובייחוד ניתן לראותם כהוכחה, שהאטומים הם ממין כזה, שמהם בלבד באים כלהדברים, ולא מאחרים, ולא מפעולתם של אחרים זה עם זה; והם העקרונות הראשונים, או החומר הראשוני של הדברים, והואיל ודבר זה עתים הוא יוצא ממה שנאמר כבר ועתים הבנתו מלאה יותר על-פי מה שיבוא בספרים הבאים, על כן נראה שראוי לערוך במקום זה קיצור השיטה.

ומה שנותר כאן הרי נראה, שזוהי החקירה בדבר, אם בעלי האטומים לא הניחו כעיקרון הדברים אטומים בלבד אלא גם ריק, כפי הדעה המקובלת על רבים, שכן מפני זה טוענים כנגדם שהחזיקו בדברים בטלים, בכך שהרכיבו את הדברים לא מחומר בלבד אלא גם מאין; והתשובה לטענות השונות שרגילים להשיג מכל צד על משנת האטומים, נערכה בשקידה על-ידי לקטאנטיוס. ועד כמה שהדבר נוגע לחקירה האמורה, הרי קודם לכל נכון הוא, שכתוב בספרו של סרוויוס, שאפיקורוס אמר: 'יש שני עקרונות שהם הגוף והריק'. ולא סרוויוס בלבד מוסר כך, אלא גם פלואטארכוס כשהוא מתווכח עם קולוטס הוא אומר שלפי אפיקורוס העקרונות הם האין-סוף והריק. ואל תחשוב שזוהי דעת יחיד של אפיקורוס, אלא מפי קלמנס איש אלכסנדריה אתה שומע: 'גם לבקיפוס ומטרודורוס הניחו שני עקרונות, שהם המלא והריק'. לגבי מטרודורוס מאשר את הדבר גם סטוביאוס, ומרקוס טוליוס [קיקרו] לגבי לבקיפוס, והוא מצרף אליו גם את דמוקריטוס. לגבי שניהם מאשר את הדבר אריסטו בספר המטאפיזיקה, שהוא אומר: 'הם אומרים המלא והריק הם היסודות'. ובייחוד הוא מביא את דעת דמוקריטוס בספר הפיסיקה, שם הוא מוכיח שהעקרונות הם הפכים, ואומר שדמוקריטוס הניח את המוצק ואת הריק.

אבל יש להוסיף ולומר כנגד זה, שלא אפיקורוס ולא האחרים היו חושבים שלכן כל הדברים עשויים משני עקרונות, שהם אטומים וריק. ודבר זה הביא רבים להניח, שהשניים הללו אינם נבראים ולא כלים ולומר, שהעולם או היקום עשוי, כביכול, משני החלקים הללו, כפי שנתבאר לעיל; אלא שבגלל זה לא חשבו שהדברים הנבראים וכלים עשויים משני החלקים הללו, או משני העקרונות המרכיבים, כפי שהם מכנים אותם. ובאמת, אם אפשר לכנותם בשם עקרונותיו או יסודותיו של העולם באיזה בחינה, שהיא הבחינה האמורה לעיל, הרי עדיין אין שניהם מטעם זה עקרונות או יסודות של הדברים הנבראים. רק האטומים בלבד הם ממין זה; אבל הריק אינו משמש אלא כמקום וכהבדלה. והואיל וברי שאינו גופני, הריהו בלתי מסוגל לחלוטין שייעשו ממנו גופים. כי אף-על-פי שהוכח שהוא מעורב בגופים, הרי עדיין אינו חלק מהם, בדומה לאוויר, המצוי בנו בנחיריים, בעצמות, בעורקים ובחזה, ואינו נחשב בדרך כלל כחלק מאתנו. על אחת כמה וכמה הריק, שאינו דבק בשום פנים בדברים ואינו יכול להתנועע אתם; אלא כל אימת שהללו משנים את מקומם, תמיד מופיע כנגדם עוד ועוד ריק כפי שכבר נתבאר לעיל . […] ןהוא נלקטאנטיוס חזר וטען: 'יכול להיות שכל זמן שעוסקים בדברים קטנים, חל עליהם [השם] אטומים; אבל אם עוסקים בעולם ואומרים, שהלה נתגבב מהם, הרי זה כממלא את איפת הטירוף הגמור'. ובנוגע לעולמות אין ספור שהוזכרו הוא אמר: 'במה גדול כל כך כוחם של האטומים, שמדברים פעוטים כאלה נתקבצו גושים גדולים לאין שיעור כאלה'? אולם למעשה אם יראה אדם את כל הארץ כולה כחלק מסוים של העולם, עד שאפשר שעשוי העולם מהרבה גושים כגון הארץ, הרי יבין בוודאי, שכל הארץ מורכבת מגושים כגון הרי אטלס או הרי קאוקזוס. על-פי שיקול זה יכול הוא לראות גם הר כמורכב מציבורי גושים רבים של רגבי אדמה עצומים או של סלעים; וכן סלע מאבנים, ואבן גדולה מאבנים קטנות. והללו מפרודות כגון גרגרי החול; וכן אין מעכב מלצייר את העולם כמורכב מחלקיקים שאינם גדולים מגרגרי החול. ואם הנחנו זאת, הרי אנו למדים מן ההוכחה החותכת של ארכימדס, שאפילו יהיו גרגרי חול קטנים בשיעור כזה שגרגר של פרג ייחלק לעשרת אלפים כמותם, לא זו בלבד שיספיקו חמישים ושניים אפסים, [כלומר 10⁵²], לבטא את מספרם של גרגרי החול המספיקים להוות את כל העולם, לפי גודלו המשוער בעיני הבריות בזמנו של ארכימדס, אלא שישים וארבעה אפסים [10⁶⁴] היו מספיקים לבטא מספרם של אלו, שהיו ממלאים את כל החלל הכביר של התבל לפי אריסטארכום וקופרניקוס. ואם יש את נפשך לרדת אל קטנות האטומים, דמה בנפשך כל אחד מן החלקיקים הללו שהוא מורכב מ- 10⁶ חלקיקים קטנים ממנו, ומספר זה הכפילהו ב 10⁶⁴, וכך יבוטא מספר החלקיקים על-ידי ספרות, שאינן יותר משבעים [10⁷⁰]. ואם סבור אתה, שעדיין לא הגעת לסוף הפיצול, חלק כל אחד מהם ל 10⁶– והמספר שיצא מהכפלה זו לא יהיה יותר מבן שבעים ושישה סימנים [1⁷⁰]. ואם חשקה נפשך ביותר מזה, הפלג עוד ותמצא על נקלה, שתמיד מזומנים לך סימנים, שעל-ידם תוכל לבטא את מספר האטומים, שמהם יכול לקום בניינו של העולם.