פרגמנטים המתארים את יצירתו:

דמוקריטוס מניח שטבע הדברים הנצחיים הם עצמים קטנים ורבים עד אין סוף. לגבי אלה הוא מניח מרחב אחר וגדול עד אין סוף. והוא קורא למרחב זה בשמות אלה: "הריק", "הלא-יש" ו"האינסופי". ולכל אחד העצמים הוא קורא '"היש", "המלא" ו"הקיים". לפי דעתו העצמים הם כה קטנים, עד שהם מתחמקים מחושינו. ויש להם כל מיני צורות ודמויות והבדליםבגודל. ודוגמת היסודות נוצרים ומתמזגים מתון אלה, לפי דבריו, כל הגופים הנראים לעין והמוחשים. מתנועעים במהומה בריק בגלל חוסר השוויון שביניהם ושאר ההבדלים האמורים. תוך כדי תנועתם הם פוגעים ונאחזים זה בזה היאחזות כזאת שעושה אותם לנוגעים וקרובים זה לזה; אולם אין הוא אומר שנבראת מהם כל אחדות אמיתית, שהרי זו סברה נבערת לגמרי, שהשניים או הרבים יהיו אי-פעם לאחד. וסיבת הישארותם יחד של העצמים במשך זמן-מה הוא מבאר על-פי תיאומם ושילובם של הגופיפים, כי מהם מחוספסים, מהם ווים, מהם קעורים ומהם קמורים, ומהם בעלי הבדלים רבים לאין ספור. לפי דעתו הם נאחזים זה בזה ונשארים יחד עד שלא יפעל עליהם כוח חזק יותר מבחוץ שיטלטלם ויפרידם ויפזרם.

באופן דומה הוא מבאר את הקשה והרך.

שהרי הקשה הוא צפוף והרך קלוש… הקשה והרך והכבד והקל נבדלים זה מזה במעמד המקומות הריקים וסדרם. לפיכך הברזל קשה יותר ואילו העופרת כבדה יותר. שהרי הברזל מחובר חיבור לא סדיר והריק הוא גדול במקומות רבים, ואילו במקומות אחדים הוא צפוף, אבל בכללו יתרה בו מידת הריק. ואילו בעופרת יש פחות מן הריק והיא מחוברת חיבור סדיר ושווה בכללו. ולפיכן אף-על-פי שהיא ככדה מן הברזל, הריהי רכה ממנו….

החריף עשוי מאטומים בעלי-זוויות ומרבי-פינות, והם קטנים ודקים, כי החריפות מתפשטת במהירות לכל מקום, ומפני שמחוספסים הם ובעלי-זוויות יגרמו להתכווצות.

לפיכן החריף מחמם את הגוף הואיל ונעשים בו חללים ריקים. כי כל שמרובה בו הריק הוא מרבה להתחמם. המתוק עשוי מאטומים עגולים ולא קטנים. לפיכך הוא מתפשט בכל הגוף, ויחדור לכל מקום בלי כוח ובאיטיות…