ספר חדש: ז'ורז פֶרֶק – חלל וכו': מבחר מרחבים

הספר ראה אור בהוצאת בבל בסדרה "ארכיטקטורות".

ז'ורז' פֶּרֶק היה סופר פריזאי בן להורים יהודים שהיגרו מפולין. הוא השתייך לחבורת OULIPO, שניסתה לכתוב מתוך אילוצים צורניים, בפרט מתמטיים. כתיבה מתוך אילוצים צורניים מקובלת מאוד בשירה – חריזה, מקצב, משקל וכיו"ב. גישות מודרניות ביקשו להסיר את אילוצי הצורה, מתוך חשש שהם מהווים מכשול בדרך להבעה ראוּיה של תכנים. חבורת OULIPO טענה כי החופש המוחלט אינו ערובה להבעה מוצלחת יותר, וכי דווקא יציאה מתוך מסגרת מאלצת, אפילו שרירותית, מביאה בסופו של דבר ליצירה משמעותית. הדבר דומה משהו (ואין צורך למתוח את האנלוגיה מעבר לנדרש) לשאלה האם יצירה מדעית אמיתית אפשרית ללא כל מסגרת או שדווקא להיפך – מסגרות מוֹנעות אפשרות להגיע ליצירה מדעית מוצלחת. דוגמה לאילוץ הוא הפאלינדרום – טכסט שאפשר לקוראו הן מימין לשמאל והן משמאל לימין – הארוך ביותר, סיפור של מאות מילים שנכתב על ידי פֶּרֶק. דוגמאות אחרות: ב- 1969 ראה אור ספר של פֶּרֶק , בן מאות עמודים, שלא היתה כלול בו האות e -האות התדירה ביותר בשפה הצרפתית. ב- 1972 פרסם פֶּרֶק ספר נוסף שבו בכל מילה נמצאת האות e. פֶּרֶק נפטר ב- 1982 בגיל 46, והיום הצרפתים רואים בו אחד מחשובי הסופרים במחצית השנייה של המאה העשרים.

הספר שתורגם עתה לעברית ראה אור ב- 1974 בצרפת. הוא אינו ספר מדעי, וגם אי אפשר לסווגו כספר בתחום הארכיטקטורה, אף שראה אור בסדרת "ארכיטקטורות". הוא עוסק בסביבות שבהן האדם חי. החל בקרובות ביותר וכלה ביקום כולו, לפי סדר הגודל.

להלן כמה קטעים ממנו, בתוספת הערות.

הנמלט

כך נדמה שרואים את גשר בדהירתו

ז'אק רוּבּוֹ

שכחתי את המקור של אנקדוטה זו, לא אוכל לערוב לאמיתותה ואני רחוק מלהיות בטוח שהפרטים מדוּיקים: עם זאת נדמה לי שהיא מאיירת להפליא את טענתי.

אסיר צרפתי מצליח לברוח, באמצע הלילה, מרכבת שהסיעה אותו לגרמניה. הלילה היה שחור לגמרי. לאסיר לא היה מושג היכן הוא נמצא. הוא הלך זמן רב באופן מקרי, כלומר ישר קדימה. ברגע מסוּים הוא הגיע לגדה של מים זורמים. הוא שמע צופר. כמה שניות לאחר מכן הגלים שחוללה הספינה נשברו אל החוף. מהזמן שחלף בין הצפירה לשכשוך המים הסיק האסיר את רוחב הנהר; כיוון שהיכר את הרוחב הוא זיהה אותו (זה היה הריין), ומאחר שזיהה אותו, הוא ידע איפה הוא נמצא.

הערות:

הסיפור הקצר שלמעלה עשוי לעורר מחשבות שונות בלב אנשים. מורה לפיזיקה יהרהר, אולי, בשיטת המדידה הסונארית, ובשימוש הכפול שנעשה כאן בשני סוגי גלי קול למטרות שונות. יתכן שישאל את עצמו האם מדובר בגלי עומק או בגלי שטח. אפשר שיחשוב כיצד לשלב את הסיפור במהלך ההוראה.

הוגה הדעות, המתלבט בשאלה אם החושים הם מקור אמין למסקנות מדעיות על הטבע, יתהה באיזו מידה השימוש המופלא שנעשה כאן בחושים, תוך שילוב ידע מדעי, עד כדי הסקת מסקנה ממשית על הסמוי מן העין – רלוונטי לבעיה שהוא עוסק בה. הוא גם יתעניין בעובדה שהאסיר הצליח לאפיין היטב את מקומו במרחב. האם אפשר ללמוד משהו על מושג המקום או על עצם קיומו של המרחב?

העתידן, הטוען כי בעידן מאגרי הידע הממוחשבים אין עוד צורך באחסון ידע במוח האדם, ישאל את עצמו מה היה עושה האסיר המנותק ממאגרי המידע, לוּלא היה אגור במוחו הפרטי ידע מדעי, בפרט ידע עובדתי-כמותי על תכונות המים.

והסופר מספר לנו על משמעות כל הדברים הללו – חופש.

המפגשים

ברור שלא היתה לזה שום משמעות אילו היה אחרת. הכל נחקר, הכל חושב, אין אפשרות לטעות, לא ידוע מקרה שהתגלתה טעות, ולו של סנטימטרים בודדים, אפילו של מילימטרים.

ועם זאת אני חש משהו שדומה לפליאה כל פעם שאני חושב על הפגישה בין הפועלים הצרפתים והפועלים האיטלקים באמצע המנהרה של מון סניט.

הערות:

המורה ישקול אם היכולת המופלאה להצליח כל כך באופן טכנולוגי, אינה אלא תולדה של המדע, ושעל כן יש לדבר על כך במסגרת הוראת המדע. הוא עשוי לחושב גם על עניין הדיוק. כמה פעמים הניסוי שבכיתה רחוק מדיוק במידה שעשוּיה לערער את אמון התלמיד במדע בכלל, והאם לא הגיע הזמן להפעיל בבית הספר מדידות מדוּיקות ברוח הזמן.

הוגה הדעות ישוב ויחשוב כיצד אנו מצליחים כל כך בסמוי מן העין, תוך שאנו משתמשים במדע. איך "השערות" מצליחות כל כך במציאות? ומה משמעות המפגש – להגיע לאותו מקום במרחב?

והסופר משתאה נוכח כוחה של רוח האדם.