De l'Infinito Univrso et Mondii (1584) מתוך

פילותיאו: שום חוש שבגוף לא יוכל להשיג את האינסוף. אין לצפות משום חוש מחושינו שיביאנו למסקנה זו; שהרי האינסוף אינו יכול להיות נושא לתפישת חושים; ולכן, כל המבקש לקבל דעת זו באמצעות חושינו דומה לאדם החפץ לראות בעיניו גם את העצם וגם את המהות. ומי שכופר בקיומו של דבר מטעם זה בלבד, מפני שאינו נתפש בחושים, או מפני שאינו נראה, עד מהרה יבוא לכלל כפירה בקיום עצמותו והווייתו שלו. לפיכך יש לשים גבול לדרישת עדותה של השגת החושים שלנו, שזו אין לקבלה אלא ביחס לדברים מוחשים, ואף כאן אין היא למעלה מכל ספק אלא אם כן באה בפני בית-הדין ונסתייעה בשפיטה הישרה. על השכל הוטל לשפוט ולייחס את המשקל הראוי לגורמים הנעדריםוהמופרדים על ידי ריחוקי זמן ומרווחי מרחב. ובעניין זה דיינו בהשגת חושים ועדותה מספקת, שהרי אין היא יכולה לסתור אותנו; יתר על כן, היא מודיעה ומתוודה על חולשת עצמה ועל קוצר ידה על ידי הרושם של אופק סופי שהיא נותנת לנו, שהוא, יתר על כן, רושם המשתנה תמיד. והואיל ולמדנו מן הניסיון שהשגת החושים מרמה אותנו בנוגעלפניו של הכדור הזה שעליו אנו חיים, על אחת כמה וכמה שיש להטיל ספק ברושם הנמסר לנו בדבר גבולו של גלגל הכוכבים.

אלפּינו: אם כך, לשם מה לנו החושים? אמור לי זאת.

פילותיאו: אינם טובים אלא לעורר את מחשבתנו, לטעון, להודיע, להעיד מקצת; לא להעיד הכול ופחות מזה לשפוט או להרשיע. כי חושינו, אף המושלמים שבהם, לעולם אינם נקיים מכל שיבוש. ועל כן אין אמת יוצאת מן החושים אלא במידה מועטת מאוד כמתוך מקור דל, ובשום פנים אינה שוכנת בחושים.

אלפּינו: אלא היכן ?

פילותיאו: בדבר מוחש כבראי. בתבונה, במהלך ההוכחה והוויכוח. בשכל, בין מעיקרו בין מלימודו. ברוח, בצורתה העצמית והחיונית.

אלפּינו: אם כן צא והבא את ראיותיך.

פילותיאו: כך אעשה. אם העולם סופי, ואין דבר הנמצא מעבר לו, אשאלך – היכן העולם? היכן היקום? אריסטו משיב: הוא בתוך עצמו. משטחו הקמור של הרקיע העליון הוא מרחבו של היקום, והואיל והוא המכיל העליון, אין דבר שמכילו. כי מקום במרחב אינו אלא משטחיו וגבולו של הגוף המכיל, עד שדבר שאין לו מכיל אין לו מקום במרחב. אםכן מה רצית לומר, הוי אריסטו, בפסוק, המרחב הוא בתוך עצמו? מה תטען בעניין הדבר שהוא מעבר לעולם? אם תאמר, אין שם דבר, הרי ברור שהרקיע והעולם לא יהיו בשום מקום.

פרקאסטורו: אם כן יהיה העולם בשום מקום. כל דבר יהיה בשום מקום.

פילותיאו: העולם הוא דבר הנסתר מאתנו. אם תאמר (וברור לי, שמבקש אתה לומר דבר בשביל להימלט מן הריק ומן האין), אם תאמר שמעבר לעולם נמצא שכל אלוהי, כך שאלוהים נעשה למקום כל הדברים שבמרחב, הרי עצמך תהא שרוי במבוכה גדולה כשתבוא להסביר כיצד זה, שאינו גשמי אך מושכל והוא חסר ממדים, יכול להיות המקום עצמובמרחב שגוף בעל ממדים תופסו; ואם תאמר שמרחב לא-גשמי זה מכיל צורה כביכול, בדרך שהנשמה מכילה את הגוף, הרי אינך עונה לשאלה בעניין הדבר הנמצא מעבר לכאן, ואף לא לחקירה בעניין הדבר שמחוץ ליקום. ואם תתרץ את עצמך באמירה, שבמקום שאין דבר ולא קיים כלום, אין טעם לשאול למקום במרחב או מעבר לו ומחוצה לו, הרילא תניח את דעתי בשום פנים. כי הללו אינם אלא מלים ותירוצים בלבד, שאינם יכולים להיות חלק ממחשבתנו. כי אי-אפשר לחלוטין לפי ההיגיון או הדמיון (אף אם יהיו הגיונות הרבה והרבה דמיונות), אני אומר, אי אפשר לתת משמעות של טעם בטענה שקיים משטח, גבול או קצה, שמעבר לו אין גוף, או מרחב ריק, אם כי אלוהים נמצא שם. שהרילא זו תעודת האלוהות למלא מרחב, ולכן אין זה שייך לטבע האלוהות להיות גבולו של גוף. שהרי כל מה שאפשר לכנותו גוף מגביל חייב להיות או צורה חיצונית או גוף מכיל. וככל שתנסה לומר זאת, תמיד תגרע מכבוד טבעו של אלוהים והעולם.

בּורקיו: סבורני שיש להשיב לבחור זה שאם יוציא אדם את ידו מעבר לגלגל הרקיע הקמור, לא יהיה ליד כל מעמד במרחב, גם לא מקום כלשהו, ולכן לא תהא קיימת.

פילותיאו: אוסיף עוד, שאין שכל שלא יבחין בסתירה המובלעת במאמר זה של תלמידי אריסטו. אריסטו הגדיר את המקום התפוס על ידי גוף לא כגוף המכיל, ולא כחלק מסוים של המרחב, אלא כמשטחו של גוף המכיל, ואחר כך הוא אומר שהמרחב העליון, הראשי והגדול שבהם, הוא זה שהגדרה כגון זו אינה מתיישבת עמו כלל וכלל. כלומר: המשטח הקמור של הרקיע העליון, זהו משטח של גוף מיוחד במינו, גוף שהוא מכיל כלבד ואינו מוכל. והנה בשביל שיהא משטח מקום במרחב אין עליו להשתייך לגוף מוכל, אלא לגוף מכיל. ואם יהא זה משטח של גוף מכיל שאינו מחובר ולא רצוף לגוף מוכל, הרי זה מרחב ללא מקום, הואיל והרקיע העליון לא יוכל להיות מרחב אלא בתוקף המשטחהקעור שלו, הנוגע במשטח הקמור של הרקיע שלאחריו. וכך אנו רואים שהגדרה זו הבל היא, מבולבלת והורסת עצמה, והבלבול בא בגלל הסתירה שבטענה, שאין כלום קיים מעבר לרקיע….