עם סיום הקריאה בדיאלוג מתבקש לדון במספר עניינים. נעסוק בכמה מהם:

מדוע גלילאו "מסרב" לעשות את הניסוי בפועל?

איך תנועה מואצת במורד יכולה ללמד משהו על תנועה אופקית קצובה?

מדוע גלילאו "מסרב" לעשות את הניסוי בפועל?

גלילאו עושה בדיוק את מה שעשו סכולסטיקנים בימי הביניים – מרבה במילים ומתרחק מעשיית הניסוי. האם הוא רציונליסט, המאמין שלא הניסוי הוא זה שמכתיב לנו את התאוריה המדעית? זה עומד בניגוד לדברים מפורשים של גלילאו, אפילו בדיאלוג זה, כנגד העדפת מסורות, כולל כאלה הטוענות להסמתכות על ניסוּיים, על פני עשייה בפועל של ניסוּיים. כדי להבין את הדברים ראוי שנעקוב אחרי מהלך הדיאלוג. סאלוויאטי מבקש מסימפליציו לתאר לו את המתרחש על המישור המשופע, וסימפליציו יודע להשיב לו כי הגוף יאיץ במורד, יאט במעלה המישור, וכי התאוצה תהיה תלוּיה במידת השיפוע. מניין המידע הזה? הוא מוכר מחיי היומיום ומניסוּיים פשוטים. לכך מכוון גלילאו באומרו "אף בלא ניסוי בטוח אני שהתוצאה תהא כפי שאני אומר, משום שהיא הכרחית". אין צורך בניסוי חדש, התוצאה הכרחית בתוקף הידע שיש לנו כבר. סימפליציו משתמש גם בהכללה מוכרת – הידע שגופים נמשכים מטה. מי שיודע את הפרטים האלה, יוכל להסיק את היתר ללא צורך בניסוי נוסף. כל המידע הנחוץ נמצא בידיך, אומר סאלוויאטי לסימפליציו, מכאן ואילך די בחשיבה.

בהבט אחד אנו יכולים להיות רגועים – אין מדובר בהתעלמות מוחלטת מן המציאות. יש במהלך הדיון מידע שמגיע מן התצפית היומיומית ומניסויים פשוטים. אם אין הנחות אחרות, אלא מהלך הגיוני בלבד, ואנו מאמינים כי הטבע אינו מפר את הלוגיקה – בתנאים אלה התוצאה הכרחית, והיא תקפה לא פחות מניסוי ישיר. ובכל זאת מתגנבת השאלה? מה יקרה אם יתברר כי הניסוי אינו נמצא בהתאמה עם התוצאה "ההכרחית"? במקרה כזה נצטרך לתור אחרי שגיאה באחד השלבים: בביסוס הניסויי של הנחות העבודה שלנו, במהלך הלוגי שעשינו או בניסוי המכריע שביצענו. ניסוי מוצלח יחזק אותנו בתיאוריה שלנו. כשלון בניסוי יעמיד את התיאוריה בספק.

לעיתים מציגים את המהלך המדעי באופן הבא: מתוך תצפיות וניסוּיים מתוכננים אנו מזקקים הכללות, ובונים מהן תיאוריות. מן התיאוריות יש ניבוּיים חדשים, שאפשר לבחון אותם בניסוי. אם הם מתאשרים מתחזק בטחוננו בתיאוריה. במיוחד אנו אוהבים "ניסוי מכריע", כזה שיבחן באופן חד ניבוי של התיאוריה. כשלון של ניסוי כזה הוא מכה אנושה לתיאוריה. לפי פּוֹפּר זהו מצב שבו נעשתה הפרכה של התיאוריה והיא מאבדת את תוקפה.

ניסוי הספינה היה אמור להיות ניסוי מכריע, שיבחן את המסקנות מן התיאוריה שבנינו מפיסות מידע ושיקול דעת, ויאפשר לנו לבסס את תורת קופרניקוס. מתברר כי גלילאו איננו מייחס חשיבות מכריעה ל"ניסוי המכריע". השאלה העומדת כאן אינה תיאוריה חסרת ביסוס מול ניסוי מכריע. התיאוריה עצמה היא תוצר של מארג שלם של תצפיות, ניסוּיים ושיקולים לוגיים. גלילאו שמביא תחילה את ניסוי הספינה כתנא דמסייע להתמדה, ממשיך ואומר כי יש לו משהו עדיף – התיאוריה המבוססת, הכוללת רכיבים של מידע ניסוּיי.

סגנון מחשבה כזה אנו מוצאים אצל איינשטיין. תורת היחסות הפרטית מוצגת על ידי איינשטיין כתיאוריה הנסמכת על מארג שלם של נסוּיים – מכלול הניסוּיים באלקטרומגנטיות הביא לניסוח של משוואות מכסוול ושל נוסחת הכוח של לורנץ. האלקטרודינמיקה הקלאסית של גופים נעים היתה בעייתית, ואיינשטיין מצא כי הדרך ליישב את הדברים היא ניסוח של תיאוריה מהפכנית של מרחב וזמן. במסגרת תיאוריה זו אין "אֶתֶר" – אותו תווך שבעדו היו אמורים הגלים האלקטרומגנטיים לנוע. העובדה שאין אתר נובאה גם על ידי הניסויים של מייכלסון ומורלי, שהיו עשוּיים לשמש כ"ניסוי מכריע". אף על פי כן התעקש איינשטיין שלא זה הוא הניסוי שנותן תוקף לתיאוריה שלו, ולא זה הוא הניסוי שהניע אותו. מה שנותן תוקף לתורת היחסות הוא מארג הניסוּיים העצום באלקטרומגנטיות, המיוצג באמצעות תיאוריה מבוססת. באופן דומה התייחס איינשטיין לתצפיות מכריעות שבאו לבחון את תורת היחסות הכללית שלו. הוא לא היה מוותר עליה גם אם תצפית אסטרונומית מסוּימת לא התיישבה עם התיאוריה. התיאוריה המבוססת חזקה מניסוי מכריע אחד. גלילאו ואיינשטיין אינם ממש פּוֹפּריאנים. מעניין שפופר סיפר כי מה שהשפיע עליו היה אמירה אחת של איינשטיין שקרא בנעוריו, שמתבררת בדיעבד כאמירה חריגה.

גלילאו מציג, אפוא, עמדה מורכבת למדי של היחס לניסוי. הניסוי הוא מקור הכרחי לכל הבנה של המציאות. הבנת המציאות מותנה בתהליך זהיר וחכם של שימוש בתצפיות וניסוּיים במסגרת לוגית ברורה ומשכנעת. בשלבים של מהפכה מדעית אין לסמוך על דיווּח אודות ניסויים, בשל החשש להטיה ושינויים בהבנת תפקיד הניסוי, אלא לעשות את הניסוּיים בפועל.

איך תנועה מואצת במורד יכולה ללמד משהו על תנועה אופקית קצובה?

לגלילאו אנו מייחסים את ההפרדה הברורה בין הרכיבים של התנועה – האנכי והאופקי. התנועה האנכית מואצת, התנועה האופקית קצובה. בתנועה דו ממדית (אופקית-אנכית) מתנהג כל רכיב תנועה כאילו השני אינו קיים. בהעדר כוחות אחרים מתקבל מסלול פרבולי. את כל זה לימדנו גלילאו. גלילאו גם מנסה לשכנע אותנו באופי התנועה בכל אחד מן הצירים. כיוון שהדברים אינם תלוּיים, אנו מצפים לכך שהסבר התנועה האופקית הקצובה לא יהיה תלוי בתנועה האנכית המואצת. והנה מתברר במהלך הדיאלוג כי הסבר התנועה האופקית הקצובה עובר דרך תנועה מואצת במסלול נטוי – כלומר: ההסבר מערב בין הרכיבים "הבלתי תלוּיים". מתברר כי גלילאו מצליח "לשלוף" את ההתמדה מן התנועה מואצת כלפי מטה!

המישור המשופע הוא מקרה ביניים בין המסלול האנכי למסלול האופקי. תנועה אנכית ותנועה אופקית הם מקרים פרטיים של תנועה במישור משופע. מי שמכיר מתוך הניסוי את התנועה במישורים משופע, יכול לנסח הכללה לשיפוע כלשהו כולל המישורים האופקיים והאנכיים.

אך גלילאו הולך מעבר לניסוי וקושר בצורה מרחיקת לכת יותר בין התנועה המואצת אל מרכז הארץ לבין ההתמדה. העובדה שיש תאוצה במורד, וכי היא שואפת לאפס כאשר השיפוע קטן, היא זו שמביאה אותו למסקנה כי במישור אופקי אין תאוצה (ולכן המהירות קבועה). כלומר: התנועה המואצת מטה מסגירה את קיום התנועה האופקית הקבועה. מדוע? לשםכך ראוי לנתח את ההאצה כלפי מטה. כאשר גוף נופל פועל עליו כוח קבוע לאורך התנועה (המאזניים מראים משקל זהה בגבהים שונים). אם הכוח מכתיב את גודל המהירות היתה צריכה להיות תנועה קצובה (כוח קבוע מהירות קבועה). גידול במהירות מורה כי המהירות אינה תלוּיה רק בכוח הנוכחי, וכי הגוף "זוכר" את המהירות הקודמת שלו. מכאן נובע שבהעדר כוח נותרת המהירות הקודמת על כנה, וזוהי ההתמדה. כלומר: מכל תנועה מואצת אפשר ללמוד על קיום ההתמדה – אותו "זכרון" שיש לגוף באשר למהירות. כוח אינו מחליף מהירות קיימת, אלא גורם לתוספת (וקטורית) למהירות.

זה פותר את אחת הבעיות הקשות הקשורות בהתמדה – כיצד לבחון אותה ישירות. איך נשיג מערכת נטולת כוחות? איך נערוך מדידות אינסופיות? איפה נמצא מסלול ישר אינסופי? ועוד. מתברר כי הרעיון להביא לבחינה ניסוּיית ישירה ואולטימטיבית את החוקים הבסיסיים בעלי האופי האידיאלי הוא בעייתי, כי יש בו ניסיון אבוד להגשים אידיאלים במציאות האפורה. את ההתמדה רואים היטב דווקא מתנועות בהשפעת כוחות. כל המציאות הגשמית "משדרת התמדה". בכל פעם שאנו רואים כי השפעת הכוח אינה מתבטאת בהחלפת מהירות קיימת, אלא בהוספה של מהירות, אנו מגלים שוב כי המהירות "שורדת" בכל התנאים. מתוך ההאצה במורד אנו יכולים ללמוד על ההתמדה. מן הנפילה החופשית אפשר ללמוד על ההתמדה. זה אינו סותר את העובדה שאפשר לראות את התנועה הדו ממדית כמושפעת משני רכיבים בלתי תלוּיים – מואץ ומתמיד.