הואיל וכתבי הקודש והטבע כאחד מוצאם במידה שווה מדבר האלוהים, כלומר, כתבי הקודש – כמוצא פיו של רוח הקודש, והטבע – כמבצע קפדני ביותר של חוקות האל; והואיל ונוסף על כך נוהגים כתבי הקודש לומר הרבה דברים הסוטים, לכאורה, מן האמת המוחלטת, במידה שהדבר נוגע לפשוטו של המקרא, למען התאם עצמם להבנת רוב בני האדם; והואיל ומן הצד האחר לא יידע הטבע רחם ואינו ניתן לשינוי ולא יעבור אף פעם את גבולות החוקים שהוטלו עליו, משום שלא איכפת לו כלל וכלל אם אמנם עקרונותיו הנסתרים ודרכי פעולתו נהירים לבני האדם ותואמים את כוח תפיסתם – הרי נדמה, שאין להטיל ספק בכל אותן תופעות הטבע הנגלות לנו באמצעות נסיון חושינו או שאנו נוכחים בהם על פי הוכחות מתאימות. קל וחומר שאין לבטל אותן בגלל אילו מקומות בכתבי-הקודש שבהם הכתוב לכאורה חולק עליהם. כן נדמה, כי לא כל הכתוב חלה עליו חובת הדיוק באותה מידה שהיא חלה על כל אחת מתופעות הטבע, וכי האלוהים נגלה לנו בתופעות הטבע במידה לא פחותה מאשר כדברי הכתוב. ואולי לכך התכוון טרטוליאנוס באמרו: קודם יש להכיר את האל על ידי הטבע, ואחר כך לשוב ולהכירו על ידי התורה. על ידי הטבע – הווה אומר, על ידי מעשי הבורא, על-ידי התורה – הווה אומר, על-ידי הדרשנים.