פעילות 32: עברית, שפת סימנים קשה

קראו את הקטע הבא[1] וענו על השאלות שבהמשך.

גליה מרקוב, עולה חדשה מרוסיה, אומרת שהיא פוחדת לצאת מהבית. כל צעד אל מחוץ לסביבה המבודדת שלה, הוא בשבילה מטלה קשה ומתסכלת. "אנחנו לא מצליחים לתקשר עם אנשים, והם חושבים שמשהו לא בסדר במח שלנו", מסביר בעלה.

בני הזוג מרקוב ובנם אילייה, נמנים עם קהילה קטנה ומסוגרת בעל כורחה, של עולים חדשים לקויי שמיעה. לאיליה יש תואר ראשון מאוניברסיטה באוקראינה, ב"הנחלת התרבות וניהול מועדונים". אביו, יורי, היה מטפס הרים ומדריך תרמילאים באוקראינה.

על עול ההתאקלמות בארץ, נוסף במקרה שלהם קושי אדיר לתקשר עם הסביבה. השומעים סביבם אינם מבינים שפת סימנים, והם עצמם אינם יודעים די עברית בשביל לקרוא שפתיים[2]. אפילו חרשים שפגשו מצליחים בקושי רב להבין אותם בגלל ההבדלים הגדולים בין שפת הסימנים העברית לרוסית.

"כשרק הגענו לארץ, ממש לא הסתדרנו", מספרת גליה, "אנשים מסביב דברו ואני הסתכלתי על שפתיהם ולא הבנתי כלום.לא יכולתי ללכת לביטוח הלאומי, לדבר עם העובדת הסוציאלית, אפילו לא לדעת באיזו תחנה לרדת מהאוטובוס. כל הזמן הייתי תלויה באנשים אחרים."

"כשהייתי חולה, לא יכולתי ללכת לרופא, מספר אילייה, הוא פשוט לא הבין אותי, ועבר שבוע עד שמצאו לי מתורגמנית, ובינתיים המצב הרפואי שלי התדרדר".

יורי, בעלה של גליה, מוסיף: "אוצר המילים של שפת הסימנים בעברית מוגבל, ועד שאנחנו לומדים סימן אחד, נוצרת לו וריאציה חדשה. השפה מתחדשת כל הזמן, וכאשר אנו לומדים את הסימנים, אנחנו מגלים שאין התאמה בין מה שכתוב בספר לבין שפת הסימנים המדוברת ברחוב".

שאלות:

  1. כיצד תקשרו בני משפחת מרקוב עם סביבתם כאשר חיו ברוסיה?
  2. מהם הקשיים שבהם נתקלו בני המשפחה לאחר עלייתם לישראל?
  3. על סמך הכתוב בקטע: האם ניתן להכשיר לקויי שמיעה במקצועות אקדמים? הסבירו ותנו דוגמאות.
  4. כיצד, לדעתכם, ניתן לעזור לבני משפחת מרקוב?
  5. האם הכרתם פעם ילד או מבוגר לקויי שמיעה? תארו מה הרגשתם כשניסיתם לתקשר אתם?
  6. הכינו "מסע פרסום" לעזרה לעולים חדשים – לקויי שמיעה.

[1] הקטע מעובד מתוך כתבה בשם  "עברית, שפת סימנים קשה", מאת: דפנה לוי. שהופיעה בעתון הארץ בתאריך 10.8.01
[2] קריאת שפתיים – כאשר אנו מקשיבים למישהו שמדבר אתנו, , בנוסף לשימוש שאנו עושים בחוש השמע, כדי לקלוט את הצלילים שהוא מפיק, אנו נעזרים בדרך כלל ברמזים נוספים. אנו משתמשים גם בחוש הראייה ומסתכלים על תנועות השפתיים ושפת הגוף של הדובר. ככל שאדם שומע פחות טוב, הוא נעזר במידה רבה יותר בתנועות השפתיים של הדובר. שיטת תקשורת זו נקראת "קריאת שפתיים".