ד"ר הנרי ביצ'ר (Beecher) סיים את לימודיו בבית הספר היוקרתי של אוניברסיטת הארוורד בשנת 1932. ארבע שנים לאחר מכן הוא מונה לרופא מרדים ראשי בבית החולים שבו עבד בארה"ב, והכשיר רופאים מרדימים רבים במהלך שנות עבודתו. תרומתו הייתה לא רק כרופא מרדים מצליח, אלא גם במחקר בתחום ההרדמה. הוא התפרסם בתרומתו לפיתוח של אמצעים למדידה כמותית של תגובות קליניות כמו כאב, צמא ומצבי רוח. כמו כן, נודע הנרי ביצ'ר בזיהוי הצורך לבצע ניסויים מבלי שהחוקר ידע מראש מהי קבוצת הניסוי ומהי קבוצת הביקורת כדי שהדבר לא ישפיע על האופן שבו הוא אוסף או מפרש את התוצאות.

בהמשך תקופת עבודתו כרופא מרדים, החל להטריד את ד"ר ביצ'ר האופן שבו מתבצעים ניסויים בבני אדם מבחינה אתית. הוא החל לאסוף נתונים הקשורים לכך, ואף פרסם מאמר בנושא. אולם הרעש הציבורי והתקשורתי התעורר רק כאשר העז ד"ר ביצ'ר להרצות על הבעייתיות והמורכבות של ניסויים בבני אדם בפני מספר עיתונאים שהוזמנו לכנס על ידי חברת תרופות אמריקאית. בהרצאתו סיפר ביצ'ר על מה שלדעתו היה הפרה בוטה של עקרונות אתיים במחקרים שפורסמו בספרות הרפואית המקצועית.

בעקבות הרצאתו יצאו כמה עיתונים חשובים בארה"ב בכתבות שדיווחו על הנושא, וביצ'ר עצמו פרסם את הרצאתו ב-1966במאמר בעיתון רפואה יוקרתי. חבריו למקצוע מתחו עליו ביקורת קשה, מתוך אמונה שהמקרים שתיאר הם יוצאי דופן ואינם מייצגים את כלל המחקרים.

מאמרו של ביצ'ר הכיל 22 דוגמאות של מחקרים רפואיים בבני אדם, שהוא מצא בספרות הרפואית, ושלדעתו הפרו עקרונות אתיים וביניהם:

1. שימוש בחולים בבתי חולים לניסויים שלא בידיעת החולים
2. השתתפות של חולים בניסוי שאין בו קשר למחלתם
3. מניעת טיפול או תרופה יעילים כדי לעקוב אחר מהלך של מחלה
4. עריכת ניסויים על קבוצות חלשות כמו ילדים, תינוקות, מפגרים

לאחר סקירת המחקרים, ביצ'ר המליץ בעיקר על העקרונות האתיים הבאים:

1. קבלת הסכמה מדעת של המשתתפים במחקר על בני אדם. ביצ'ר מדגיש את הצורך בכך שלא יהיה זה תהליך רשמי בלבד אלא על החוקר לחתור כל העת להבנה מלאה של המשתתף בניסוי.
2. נוכחות של חוקר אחראי על בריאות המשתתפים בניסוי בבני אדם
3. אחריות של המוציאים לאור והעורכים של עיתונים מדעיים, שמחקרים בבני אדם נשלחים אליהם לפרסום, לכך שהמחקר שאותו הם מפרסמים עומד בעקרונות אתיים מקובלים. זאת בנוסף לאחריות של מבצעי המחקר עצמם.

מאמרו של ביצ'ר שימש בסיס לתיקון של הצהרת הלסינקי, ומהווה עד היום אחת מאבני הדרך בקביעת העקרונות האתיים המנחים ניסויים בבני אדם.