לידתה של תורת החיסון (אימונולוגיה)*[1]

מדע האימונולוגיה החל את דרכו במאה ה- 19 כענף צדדי בתחום הרפואה.
עיקר ההתעניינות בו נבעה מהרצון לחפש דרכים לרפא אנשים ממחלות מידבקות ומסוכנות כמו מחלת האבעבועות השחורות.

המלחמה באבעבועות השחורות*[2]:

מחלת האבעבועות השחורות נגרמת על ידי נגיף smallpox, ומועברת בדרך כלל כתוצאה משאיפת טיפות מים זעירות נגועות מן האוויר.
במהלכה מתפתחת פריחה, וזו מותירה צלקות מכוערות; אבל עיקר פגיעתה באברים פנימיים, ובדרך כלל זוהי פגיעה קטלנית.
מחלת האבעבועות השחורות היא מאויביה העתיקים ביותר של האנושות.
עדות לעתיקותה מצויה במומיה של רעמסס החמישי מלפני 3000 שנה.
מאותו זמן ידועים גם תיאורים של המחלה בהודו.
בימי הביניים כבר תועדו היטב הייסורים שהיא גרמה לתושבי אירופה.
המחלה הגיעה ליבשת אמריקה עם הכובשים הספרדים.
למעלה מ- 200,000 בני אינקה נספו במגפה זו זמן קצר לאחר כיבוש ארצם (בשנת 1553).
זמן רב לפני שיכלו אנשים לתת תשובה לשאלה המהותית, מהו הגורם למחלה, נשאלה השאלה, איך אפשר להילחם בה ולמנוע את התפשטותה.
בסין העתיקה נודעו האבעבועות השחורות כמחלה המופיעה לעתים מזומנות בצורת מגפות קשות וקטלניות ביותר.
תצפיות הראו, כי אנשים אשר חלו פעם במחלה באופן קל והחלימו ממנה אינם נדבקים בה בגל המגפות העוקב.
מספרים, כי הסינים נהגו לתת לאנשים לשאוף גלדים יבשים של פצעי אבעבועות כתרופה למניעת המחלה.
"חיסון" זה היה אמור לגרום למחלת אבעבועות קלה יותר בהשוואה למחלה הנפוצה.
חלק מהאנשים שחוסנו בדרך זו הצליחו לעבור בשלום את המחלה הקלה, ולא נתקפו במגפות של אבעבועות שחורות שבאו לאחר מכן.
שיטת חיסון דומה כנגד מחלת האבעבועות השחורות הייתה נהוגה בתורכיה בימי הביניים.
שם נהגו לקחת מעט חומר מפצעי אנשים שחלו באבעבועות באופן קל יחסית ולהזריקו לעורם של אנשים שרצו להימנע מלחלות במחלה זו.
(מאוחר יותר התברר, כי קליטת הנגיף דרך העור גורמת לתגובה קלה הרבה יותר מאשר שאיפתו מהאוויר.)
שיטה זאת הוכיחה את עצמה כנראה כאשר חוסנו ילדיה של אשת שגריר אנגליה בתורכיה, גב' מונטגו (Montagu);
ובתחילת המאה ה- 18 יובאה שיטת חיסון זו באמצעותה לעולם המערבי.

תחלופה נגישה לשאלות

שיטת חיסון מסוכנת הרבה פחות פיתח רופא אנגלי בשם אדוארד ג'נר (E. Jenner ) בשנת 1798.
לג'נר נודע כי אצל האיכרים רווחת האמונה, שחולבות אשר נדבקו במחלה קלה הדומה לאבעבועות השחורות
והנקראת אבעבועות הבקר לא יחלו באבעבועות שחורות. הוא העמיד אמונה זו במבחן הניסוי:
הזריק לכמה אנשים נוזל שנלקח מפצעי אבעבועות של בקר (ולא חיסן בחומר ממקור "אנושי", כפי שהיה נהוג קודם לכן).
נוזל זה הכיל למעשה נגיפים של אבעבועות הבקר, אולם אז עדיין לא ידעו זאת.
ג'נר מצא, כי אנשים שחוסנו בחומר שנלקח מן הבקר אכן היו מוגנים בגלי המגפות
העוקבים של אבעבועות שחורות (מבלי שהיו נתונים בסכנה לחלות במחלה הקשה).
מתצפית זאת הסיק ג'נר, שניתן לחסן אנשים ובעלי חיים מפני גורם מחלה אחד
(במקרה זה נגיף האבעבועות השחורות) באמצעות הזרקה של גורם מחלה אחר
הדומה לו (במקרה זה נגיף אבעבועות הבקר). מסקנה זאת העמידה את הבסיס לתורת החיסון המודרנית.
חיסון מונע – חיסון שתכליתו להקנות לפרט הגנה מפני מחלה מבלי שיצטרך לשלם את מחיר המחלה עצמה.
כיום "עומדים לרשותנו" אמצעי חיסון מונע רבים. הם נקראים בעברית תרכיבי חיסון (ובלועזית [3]*vaccines, בעקבות התגלית של ג'נר).

כתוצאה מחיסון שיטתי הודברה המחלה באנגליה ב- 1940, בארצות הברית ב-1950 ובסין ב- 1960.
המקרה הידוע האחרון של אבעבועות שחורות אירע בסומליה ב- 1977.
בהמלצת ארגון הבריאות העולמי הוחלט לפני שנים אחדות לבטל את החיסון כנגד אבעבועות שחורות.

מהם היתרונות והחסרונות של כל אחת משיטות חיסון אלה*[4]?

[1] אימונולוגיה – immuno = חיסון; logya = תורה; אימונולוגיה = תורת החיסון.

[2] אבעבועות שחורות – לקריאה נוספת: מארק קלדוול, "תפילת אשכבה לנגיף" , גליליאו, גיליון מס' 1, ספטמבר 1993.

[3]  vacca  -vaccines בלטינית = פרה.

[4] * לקריאה נוספת: (1) תורת החיסון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1992, יחידה 7: חסינות וחיסונים, עמ' -44; (2) עולם החיידקים, הוצאת האוניבריסטה הפתוחה 1991, עמ' 143 -140.