כור גרעיני דוגר (כור תרבית) הוא כור ביקוע גרעיני, בו הדלק הגרעיני נוצר בכמות הגדולה מכמות הדלק הגרעיני המקורי שהוכנס לתוכו. בכור ביקוע גרעיני מנוצלת כמות של פחות מ 0.6% מהאורניום, לעומת כור גרעיני דוגר, בו תיאורטית ניתן לנצל, עם הזמן, כמעט את כל האורניום (מעל 75% ממנו) להפקת אנרגיה.
בכור גרעיני דוגר משתמשים בדלק גרעיני מעורב, המכיל אורניום 235 (בריכוז גבוה של 20%), ביחד עם פלוטוניום 239. סביב מוטות הדלק הגרעיני נמצא אורניום 238 (המהווה את רוב האורניום הנמצא בטבע). למעשה, בדרך כלל הפלוטוניום הוא עיקר הדלק הגרעיני בכור.
בכור תרבית, לא כמו בכור ביקוע רגיל, לא מאטים את הנויטרונים הנפלטים ממוטות הדלק הגרעיני (לכן בשם מופיעה המילה מהיר (Fast)), וכך הנויטרונים המהירים פוגעים באורניום 238 והופכים אותו לפלוטוניום 239. כאשר הנויטרונים המהירים פוגעים באורניום 235 (הנמצא בריכוז גבוה של מעל 20%), נוצר בתגובה הגרעינית פלוטוניום 241. מכיוון שהסיכוי לתגובה גרעינית בין נויטרון מהיר לאורניום נמוך לעומת נויטרון איטי, יש ליצור מספר רב יותר של נויטרונים שמשתחררים, כדי להמשיך את תגובת השרשרת. הטמפרטורה בה נמצא הדלק הגרעיני בכור תרבית היא של 500-550מעלות צלסיוס [0C]. היתרון לדעת המצדדים בכורי תרבית הוא שלתגובה הגרעינית יש מקדם טמפרטורה שלילי, כלומר קצב התגובה קטן עם עליית הטמפרטורה.
מכיוון שאין בין מוטות הדלק מוטות של חומר מאט נויטרונים, הדלק הגרעיני בכור תרבית הוא מרוכז יותר, ולמעשה מאבדים את היכולת לבקרה והגנה בפני תאונה גרעינית (כאשר מוטות החומר המאט נופלים אל בין מוטות הדלק הגרעיני ועצרים את תגובת השרשרת. משתמשים בכור תרבית במוטות בקרה של בורון קרביד.
הבעיה בכור מסוג זה שהוא מייצר את הפלוטוניום (הרעיל) המשמש כחומר הגלם לייצור פצצות הגרעין.
את החום המשתחרר בתגובות הגרעיניות, ניתן לנצל כמו בכל כור ביקוע גרעיני.
