עקב הפרעות בקליטת אנרגיית השמש על פני כדור הארץ (יום ולילה, שינויי מזג אוויר, אבק, וכו'), הועלה רעיון של קליטת אנרגיית השמש באמצעות משטחים גדולים של תאי שמש מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ (לווינים), והעברתה לפני כדור הארץ.

מערכת מסוג זה תפעל 24 שעות ביממה, לא תהיה מושפעת מבליעה באטמוספירה, ולא תהיה חשופה לפיגעי מזג האוויר.

התכנונים הפשוטים כוללים מערכת במסלול גיאוסינכרוני (נמצאים מעל נקודה קבועה על פני כדור הארץ) מעל קו המשווה, כלומר בגובה 36,00 קילומטרים.

המערכת כוללת משטחי לוחות של תאי שמש קלים, המכסים שטח גדול. לדוגמא נתייחס ל 5X10 קילומטרים (50 קמ"ר).

משקל תחנה מסוג זה כ 50,000 טונות, ומחירה כ 27 מיליארד דולר.

ממשלת ארה"ב השקיעה 16 מיליון דולר במחקר הנושא.

מכיוון שהמערכת נמצאת במצב בו לא פועלים עליה כוחות (נפילה חופשית), אין בעיה של חוזק המסגרות הגדולות, שהיו נדרשות לו היה המבנה על פני כדור הארץ.

האנרגיה החשמלית שתיווצר ממשטחי קליטה אלו, תועבר לכדור הארץ באמצעות משדרים. בעבר כלל התיכנון קרינת מיקרוגל, אלא שאנטנת הקליטה חייבת להיות מסדר גודל של 10X13 קילומטרים (!!!). קרינת המיקרוגל מועברת כמעט ללא בליעה באטמוספירה, והתכנון היה שניתן יהיה לנצל כ 80% מהאנרגיה על פני כדור הארץ.

התכנון היה עבור תחנה שתייצר 5 גיגהוואט (סדר גודל של 5 תחנות כוח גדולות לייצור חשמל).

שיפור לתכנון זה קיים, כאשר עוברים ללייזר, שבאמצעות קרינתו תועבר האנרגיה מהחלל לכדור הארץ. בהתאם לאורך הגל של קרינת הלייזר, אנטנת הקליטה היא מסדר גודל של עשרות מטרים במקום קילומטרים.

הרעיון המקורי הוצע על ידי פטר גלזר מהמכון הטכנולוגי של מסצוסט, בשנת 1968.

את חומרי הגלם להקמת הפרויקט מציעים לקחת מהירח, וכך להוזיל בצורה משמעותית את עלות ההעלאה לחלל של החומרים.

אחד החסרונות הבולטים של פרויקט זה, הוא העובדה שניתן להשמידו בקלות (מדינות עוינות).

כאשר תבין האנושות שהגיע מצב של מחסור חמור במקורות אנרגיה על פני כדור הארץ, יחזור ויעלה רעיון זה שוב ושוב.